בבא בתרא, פרק ב', משנה י"ב. אף משנה זו עוסקת באילנות הסמוכים יתר על המידה לשטחו של השכן, אלא שכאן אין הבעיה נעוצה בשורשים. כאן העניין הוא הצורך בעיבוד: הנוטע אילן נדרש לחרוש את השטח שסביבו, ומלאכה זו מצריכה מקום - ארבע אמות. מכאן מובן מאליו, שהנוטע את אילנו בסמוך לשדה חברו עתיד למצוא את עצמו רומס את תבואתו של השכן בשעה שהוא מטפל באילן, ולפיכך הדבר אסור.
לשון המשנה:
"לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות" - אין אדם רשאי לטעת אילן בסמוך לשדה חברו, שבו מגדל הלה תבואה כלשהי, אלא אם כן הרחיקו ארבע אמות מקו הגבול, כדי שבשעה שיטפל באילנו לא ירמוס את יבולו של חברו.
"אחד גפן ואחד כל אילן" - אין דין זה נוגע לגפנים בלבד, שבהן ידוע לכול כי יש להותיר ארבע אמות אלו, אלא לכל אילן ואילן, שכן כל אילן זקוק בדרך כלל לארבע אמות סביבו.
הגמרא מסיקה כי ייתכן שבבבל השתמשו במחרשות צרות יותר, ולפיכך די היה בשתי אמות. הכלל העולה מכאן פשוט: כשיעור השטח הנהוג במקום ובזמן לצורך הטיפול באילן - כך שיעור ההרחקה שחייב הנוטע להרחיק את אילנו משדה חברו.
ולדין זה אף רבי יוסי מודה. אין כאן דיון בשאלת 'גיריה דיליה', שהרי מדובר במקרה שבו ההערכה היא שהנוטע עתיד להזיק לרכוש חברו בהשגת גבול וברמיסה, ומשום כך אין הדבר בידו.
"היה גדר בינתים":
אם קיימת גדר המפרידה בין האילן לבין שדה השכן - "זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן" - כל אחד רשאי לטעת את אשר יחפוץ עד הגדר ממש. הגדר מונעת מצב שבו ידרוך אדם בשדה חברו בשעת הטיפול באילנו, שהרי לא יסתובב שם כשהגדר חוצצת בדרכו. ואין חוששים שמא יטפס מעל הגדר ויקפוץ אל שטח שכנו. משכך, אין בכך כל בעיה.
שורשים היוצאים לתוך שדה חברו:
מכאן חוזרת המשנה לעניינה של המשנה הקודמת - השורשים הפולשים לשדה חברו. מדובר במי שנטע בהיתר, ואף לדעת רבי יוסי, הרשאי לטעת בכל מקום שיחפוץ בתוך שלו, בהרחקה של עשרים וחמש אמות כמבואר בתלמוד. אומרת המשנה: "היו שורשיו יוצאין לתוך של חברו" - השורשים אינם גורמים נזק למתקנים שבשדה בלבד, אלא מפריעים אף למלאכת החרישה הפשוטה, שכן שורשים אלו קשים ביותר, והם מזיקים למחרשה, שוברים אותה או מעכבים את פעולתה בשעה שבעל השדה מבקש לחרוש לצורך זריעת תבואה.
לפיכך רשאי בעל השדה לסלק את השורשים: "מעמיק שלושה טפחים" - חופר עד עומק של שלושה טפחים, שהוא העומק שאליו הגיעה המחרשה בימי המשנה, ובו נגרמת ההפרעה. מעבר לעומק זה אין לו רשות להעמיק, שהרי אין הדבר מפריע לו; אך בכל מקום שבו ההפרעה נמשכת לעומק רב יותר - רשאי הוא לחפור עמוק יותר. וכלשון המשנה: "כדי שלא יעכב את המחרשה" - שלא יעכבו שורשי אילנו של השכן את המחרשה מלעשות את מלאכתה.
ואם מצוי בשדהו מאגר מים - בור עגול, שיח ארוך וצר, או מערה מרובעת ומקורה - הרי ששורשים המנקבים את דפנות המאגר המטויח עתידים לגרום למצב עגום של סדק ואובדן המים. במקרה זה רשאי בעל השדה לחפור בכל עומק שיחפוץ, כמלוא עומקו של בורו, ולסלק את השורשים, שכן אין לחברו כל זכות ששורשיו יימצאו בשטחו ויסבו לו צרות. ואף לזה מודה רבי יוסי: רשאי הוא לטעת את אילנו בתוך שלו, אך אין בכך היתר לשורשיו להזיק בשדה חברו.
בעלות על העצים שנקצצו:
האם רשאי השכן הקוצץ ליטול לעצמו את עצי השורשים? אומרת הגמרא כי הדבר תלוי במרחקם מן האילן:
שורשים המרוחקים למעלה משש עשרה אמה מן האילן: אין אלו שורשים חיוניים שהאילן תלוי בהם, ולפיכך הקוצץ אותם רשאי ליטלם לעצמו.
שורשים המצויים בתוך שש עשרה אמה מגזע האילן: אלו נחשבים חלק חיוני מן האילן, שהוא תלוי בהם כדי להזין את עצמו, ולפיכך הם נחשבים חלק מאילנו של חברו. רשאי הוא לקצצם, אך אין הוא רשאי ליטול את העצים לעצמו, אלא חייב להשיבם לבעליהם.
רבים מתקשים להבין מדוע לא ייטול אדם לעצמו את השורשים המצויים בשטחו. משל למה הדבר דומה? לכדור רגל שעף מעבר לגדר אל חצר השכן: ברור שרשאי בעל החצר לדרוש שיסלקו את הכדור משם ואף לבעוט אותו חזרה, אך אין הוא רשאי לשמרו לעצמו. וכן הרוכן את רכבו בחניה פרטית של חברו: רשאי בעל החניה לגרור את הרכב משם, שהרי אין לו כל זכות לעמוד שם, אך אין הוא רשאי ליטול את הרכב לעצמו רק משום שהושאר בשטחו. הוא הדין כאן בדיוק: אין השכן רשאי ליטול לעצמו את האילן או את חלקיו, דהיינו השורשים, רק משום שנכנסו לשדהו, אך בהחלט רשאי הוא לקצצם. ומעבר לשש עשרה אמה, שוב אין השורשים נחשבים חלק מן האילן, ולפיכך שם רשאי הוא אף לשמרם לעצמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את חובת ההרחקה בנטיעת אילן סמוך לשדה חברו - ארבע אמות כשיעור הדרוש לעיבוד האילן, ובבבל שתי אמות בלבד, הכול לפי המקובל במקום; כי בקיומה של גדר בטל החשש והכול סומכים לגדר מכאן ומכאן; כי שורשים היוצאים לשדה חברו נקצצים בעומק שלושה טפחים, וכנגד בור, שיח ומערה - כמלוא עומקם; ולבסוף, כי הבעלות על העצים הקצוצים נקבעת לפי מרחק שש עשרה האמה מן האילן.