במשנה י"א שבפרק ב' של מסכת בבא בתרא, וכן בארבע המשניות החותמות את הפרק, עוסקת המשנה באילנות הגורמים מטרד לשכנים. המקרה הראשון: לשכנו של אדם יש בור לאגירת מים, והלה מבקש לטעת אילן בחצרו סמוך לאותו בור. הבעיה נעוצה בשורשי האילן - החשש הוא שיתפשטו אל תחומו של השכן, ינקבו את דופנות הבור או יסדקוהו, ויגרמו לדליפה ולנזק.
שיעורי ההרחקה שקבעה המשנה:
"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה" - זהו המרחק הנדרש בין מקום נטיעת האילן לבין הבור של השכן, מחשש שיתפשטו השורשים ויזיקו.
"ובחרוב ובשקמה - חמישים אמה" - באילנות גדולים יותר, כחרוב וכשקמה, מרחיב התנא קמא את שיעור ההרחקה לחמישים אמה.
"בין מלמעלה בין מלמטה מן הצד" - אין נפקא מינה אם האילן ניצב גבוה מן הבור או נמוך ממנו, שכן השורשים עלולים לרדת אל חלקו העליון של הבור או לעלות דרך תחתיתו. בכל אופן קיימת הבעיה, ולפיכך נדרשת ההרחקה של עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה - חמישים אמה.
מי קדם - הבור או האילן:
הבור קדם: אם הבור היה במקומו תחילה, נמצא שנוטע האילן פעל שלא כהוגן, שכן לא היה רשאי למקמו בתוך עשרים וחמש אמה. לפיכך "קוצץ ונותן דמים" - חובה עליו לקצוץ את האילן, אך בעל הבור חייב לפצותו על הפסד האילן.
האילן קדם: אם האילן ניטע תחילה, ורק לאחר מכן חפר השכן את בורו בתוך עשרים וחמש אמה - "לא יקוץ". אין לבעל הבור זכות לתבוע את קציצת האילן, שהרי הוא שבחר לחפור שם, ועליו לשאת בתוצאות.
"ספק זה קדם ספק זה קדם": כאשר אין ידוע מי קדם, האילן או הבור - "לא יקוץ". כבכל ספק ממוני, הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה, ונטל ההוכחה מוטל על התובע את קציצת האילן. משאין בעל הבור יכול להוכיח את טענתו, אין בכוחו לכפות את הקציצה.
דין זה עומד לכאורה בניגוד לנלמד במשנה ז', שם נקבע כי הנוטע בהיתר מקבל פיצוי, ואילו הנוטע שלא בהיתר אינו מקבל פיצוי. כאן נטע האדם שלא בהיתר, שהרי אסור לטעת בסמוך כל כך לבורו של חברו, ואף על פי כן הוא זכאי לפיצוי. ההבדל הוא בין הנוטע בחצרו ומזיק לשכנו שהוא אדם פרטי, לבין הנוטע בפאתי העיר ומזיק לרבים: לציבור זכויות רבות יותר מאשר ליחיד. היחיד אמנם רשאי לטעון כי האילן גורם לו מטרד, אך חייב הוא לשלם את דמי האילן שאבד.
שיטת רבי יוסי:
עד כאן דברי התנא קמא, היא שיטת חכמים. רבי יוסי, שכבר נוכחנו בשיטתו בעבר, חולק כדרכו הכללית. יסוד שיטתו: הפועל בתוך רשותו שלו רשאי לעשות בה כרצונו, ואינו נדרש להיזהר ברכוש שכנו. אדם המבקש לטעת אילן בחצרו, ולשכנו יש בור - בעייתו של בעל הבור היא. הנוטע עושה מעשה סביר בשלו, וזכותו המלאה בידו; ואם הדבר מפריע לשכן, על השכן לפתור את הבעיה.
ואף בזאת מודה רבי יוסי, שבמקרה של 'גירי דיליה' - חיציו של האדם - הדבר אסור. כשם שאין אדם רשאי לירות חצים המזיקים, כך אסור לו לעשות מעשה הגורם לשכנו נזק ישיר ומיידי. אולם בנטיעת אילן אין הדבר כן: רק בעוד עשר שנים עשויים השורשים להתפשט ולהזיק, ואין זו בעייתו של הנוטע.
לפיכך אומר רבי יוסי: "אף על פי שהבור קודמת לאילן - לא יקוץ". אף אם בור המים היה במקומו תחילה, ורק לאחר מכן נטע חברו את האילן בחצרו, אין הנוטע חייב לקוצצו. וטעמו: "שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" - זה חפר את בורו בחצרו, וזה נטע את אילנו בחצרו, וכל אחד רשאי לעשות בשלו כרצונו. אין כאן נזק מיידי לזולת ואין כאן 'גירי דיליה', ועל הניזק לעשות את הנדרש כדי להגן על עצמו.
בעניין הבור, כפי שנראה במשנה הבאה, רשאי בעל הבור לקצוץ בתחומו שלו: את השורשים החודרים לשטחו והמסכנים את בורו רשאי הוא לקצוץ. אך לכפות על שכנו לכרות את אילנו - אין בידו.
להלכה:
ההלכה נפסקה כרבי יוסי: רשאי אדם לעשות בחצרו כרצונו, אלא אם כן הוא גורם ל'גירי דיליה' - נזק ישיר ומיידי לשכנו. בנטיעת אילן כנגד בור אין זה המצב, ולפיכך רשאי אדם לטעת את אילנו בחצרו, ואין צורך למעשה בהרחקה של עשרים וחמש אמה. עם זאת, בעל הבור רשאי לקצוץ את השורשים הפולשים לשטחו ומעוררים בו חשש לנזק לבורו.