בבא בתרא, פרק ב', משנה י'. המקרים הנידונים במשנה זו עוסקים בשכן הגורם נזק לחברו בדרך עקיפה ובלתי מיידית: שני שדות סמוכים שבבעלותם של אנשים שונים, ופעולה הנעשית באחד מהם עלולה לקלקל את הנעשה בשני.
שלושת המקרים שבמשנה:
"מרחיקין את המשרה מן הירק" - המבקש לעשות בריכת השרייה לשריית פשתן לצורך הכנת בד, מימיה נעשים מאוסים ומסריחים, ובעיקר: הירקות הסמוכים להם נפסדים. לפיכך אין למקם את המשרה בסמוך לירקותיו של השכן.
"ואת הכרישין מן הבצלים" - אין לגדל כרישין בסמוך לבצליו של השכן, משום שהכרישין שואבים את חומרי ההזנה, ובעקבות זאת מאבדים הבצלים את חריפותם ונפסדים.
"ואת החרדל מן הדבורים" - אין לגדל צמחי חרדל בסמוך לכוורותיו של השכן, משום שהדבורים יבואו ויאכלו מן החרדל, והדבש שהן מייצרות ייעשה חריף וייפסד.
המשותף לכל המקרים הללו הוא שהנזק אינו ישיר ואינו מיידי, אלא נגרם בדרך עקיפה ובמהלך הזמן.
מחלוקת חכמים ורבי יוסי:
שיטת חכמים: האחריות מוטלת על המזיק, ועליו להתחשב בשכנו. אם יש לשכן בצלים סמוכים, אין הוא רשאי לגדל כרישין.
שיטת רבי יוסי: האחריות מוטלת על הניזק, ועליו להרחיק את עצמו. מדוע ייאלץ המזיק לנקוט יוזמה בתוך רשותו הפרטית, בשעה שהוא עושה מעשה רגיל לחלוטין כגידול כרישין? אם הדבר אינו נוח לשכן, יעתיק הוא את בצליו למקום אחר. הנזק אינו נגרם לו במישרין, אלא עלול להתפתח לאורך זמן, ובידו לשקול ולהחליט אם להעתיק את גידוליו.
ההלכה נפסקה כרבי יוסי, שהאחריות מוטלת על הניזק. לפיכך, על אף לשון המשנה, רשאי אדם לגדל דברים אלו בתוך שטחו אף שאין הדבר יפה לגידוליו של השכן, ועל השכן לתת דעתו על כך ולהכריע כרצונו.
'גירי דיליה' - הגבול שמודה בו רבי יוסי:
אין הכוונה שרבי יוסי מתיר כל נזק. בכמה מן המקרים שנשנו קודם לכן - כהנחת חומרים מעכלים או חמים סמוך לכותל חברו, או החזקת אש גלויה תחת תקרה נמוכה - מודה רבי יוסי שהדבר אסור. אף שהאחריות להיזהר מוטלת ביסודה על הניזק, אין המזיק רשאי לעשות מעשים המזיקים ומסכנים במישרין.
למשל, אין אדם רשאי ליטול קשת וחצים בחצרו ולירות לכל עבר, ולטעון: הלוא בחצרי שלי יריתי, וברשותי לעשות בה כרצוני. דבר זה אסור בבירור, שכן החץ עף ופוגע בשכן בחצרו. זהו נזק ישיר ומיידי, או לכל הפחות סיכון ישיר המוטל על השכן, וזוהי ההגדרה הקרויה 'גירי דיליה' - כאילו חציו שלו נורים מרשותו אל רשות חברו, ואין זו פעולה פסיבית בלבד.
מהי ההגדרה המדויקת של 'גירי דיליה' - בכך נחלקו הראשונים. אולם הנקודה לענייננו היא שבמשנתנו אין המצב כן: אין כאן פגיעה ישירה ברכוש הזולת, אלא שרייה של פשתן, גידול כרישין או גידול חרדל. לפיכך, לשיטת רבי יוסי - שכאמור נפסקה להלכה - מותר לעשות דברים אלו.
טענת רבי יוסי בחרדל אף לשיטת חכמים:
רבי יוסי מוסיף כי אף לשיטת חכמים, הסוברים שהאחריות מוטלת על המזיק להיזהר שלא יזיק לשכנו, בחרדל יש להתיר: "רבי יוסי מתיר בחרדל". טעם הדבר, שהדבורים מזיקות לחרדל באותה מידה שהחרדל מזיק לדבש שהן מייצרות. משנמצא ששניהם מזיקים זה לזה במידה שווה, אין כל סיבה שיהיה המזיק במצב גרוע מן הניזק, ואף לשיטת חכמים אין למנוע את גידול החרדל בסמוך לכוורות.
לסיכום: המשנה עוסקת בשלושה מקרים של נזק עקיף בין שכנים - משרה מן הירק, כרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים. נחלקו חכמים ורבי יוסי על מי מוטלת חובת ההרחקה: לדעת חכמים על המזיק, ולדעת רבי יוסי על הניזק. עמדנו על כך שאף רבי יוסי מודה באיסור בנזק ישיר, הקרוי 'גירי דיליה', ועל טענתו שבחרדל יש להתיר אף לשיטת חכמים מפני שהנזק הדדי. להלכה נפסק כרבי יוסי: מותר לגדל חרדל בסמוך לכוורות, וכן להעמיד משרת פשתן בסמוך לירקות השכן, ולגדל כרישין בסמוך לבצליו.