בבא בתרא, פרק חמישי, משנה עשירית. שתי המשניות האחרונות של הפרק עוברות לנושא חדש: אף שעדיין עוסקים אנו בעסקאות ממוניות, שתי משניות אלו מדגישות את ההכרח שיהיו העסקאות המסחריות מדויקות וצודקות - דיוק במשקולות ובמידות.
יסוד הדברים בפסוק:
פסוקים אחדים מדגישים עניין זה, מפני גודל חשיבותו, והמהותי שבהם לענייננו הוא: "אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך". "אבן" היא כפשוטה אבן, והכוונה למשקולת המונחת על מאזני כפות לשקילת דברים, ו"איפה" היא כלי למדידת נפח. בשני אלו נדרשות שתי מעלות:
"שלמה" - שתהא המידה במשקלה המדויק, בלא גירעון.
"וצדק" - לכאורה תיבה מיותרת, שהרי כבר נאמר שהמידה מדויקת. אלא שהצדק, כלשון צדקה, עניינו להטות את הכף - מילולית ומטאפורית - לטובת הקונה, וללכת אף לפנים משורת הדין. עניין זה יתבאר במשנה הבאה, ואילו משנתנו עוסקת בחלק ה"שלמה", בדיוק המידות והמשקלות.
ראוי לציין את סיום הפסוק: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך". רבים מחפשים סגולות, וכאן מפורשת סגולה מן הקב"ה עצמו - אריכות ימים וישיבה בטוחה בארץ ישראל, בשכר הדיוק במשקלות ובמידות, שהם היושר וההגינות בעסקי המסחר.
שלושה סוגי מוכרים:
הסיטון - סוחר הסיטונאות, המבצע עסקאות בתדירות גבוהה.
בעל הבית - אדם פרטי המגדל תוצרת ומוכר אותה בשוק מפעם לפעם.
החנווני - בעל החנות, העוסק במדידה ובשקילה כל העת.
ניקוי כלי המידה:
חלקה הראשון של המשנה עוסק בכלי המדידה, והשאלה היא כל כמה זמן חייב אדם לנקותם. החשש הוא הצטברות משקע לאורך הזמן: כלי המדידה לא היו של זכוכית אלא של חרס, והנוזל הנמכר מותיר לכלוך הנדבק לדפנות. אם הצטבר בכלי סנטימטר מעוקב של משקע, סבור המוכר שהוא מודד ליטר שלם, ובפועל אינו נותן אלא 999 סמ"ק בכל מדידה - ונמצא מרמה את לקוחו. לפיכך חובה לקנח את הפסולת הנדבקת לדפנות הכלי.
שנינו: "הסיטון מקנח מידותיו אחת לשלושים יום, ובעל הבית אחת לשנים עשר חודש". הסיטונאי, שכל עיסוקו במדידה, מנגב את כלי המידה שלו אחת לשלושים יום; ואילו בעל הבית, המודד לעיתים רחוקות, ומשום כך הצטברות הלכלוך אצלו מועטה, מנגבם אחת לשנים עשר חודש. זוהי שיטת התנא קמא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "חילוף הדברים" - הסיטון אחת לשנים עשר חודש, ובעל הבית אחת לשלושים יום. טעמו: כלים המשמשים באופן שוטף, כדרכו של הסיטון, אינם מתייבשים, וממילא פחותה ההזדמנות שיצטבר בהם משקע. לעומת זאת בעל הבית, המשתמש בכליו לעיתים רחוקות, בשעת קבלת היבול וכיוצא בזה, מותיר לשאריות שהות להתייבש ולהידבק, ולפיכך עליו לקנחם בתדירות גבוהה יותר.
ובאשר לחנווני, העוסק במדידה תדיר אף יותר מן הסיטון, שנינו: "מקנח מידותיו פעמיים בשבת" - פעמיים בשבוע. כאן אין רבן שמעון בן גמליאל חולק, ולכאורה הדבר תמוה. לדעת התנא קמא הכול תלוי בתדירות: בעל הבית ממעט, שנים עשר חודש; הסיטון מרבה, שלושים יום; והחנווני מודד כל העת, ולפיכך פעמיים בשבוע. אך רבן שמעון בן גמליאל סבור שככל שהשימוש מרובה כן קטן החשש להצטברות, והחנווני הרי משתמש בכליו יותר מכולם - מדוע אפוא אינו חולק?
התשובה נעוצה במה שלמדנו כמה משניות קודם לכן: החנווני, בשעה שהוא מוזג מכלי המידה, אינו ממתין לשלוש הטיפות האחרונות שיזלגו, מפני שהוא ממהר אל הלקוח הבא. נמצא שתמיד נותר מעט נוזל בתחתית כליו, אף אם הוא מודד עשר פעמים ביום, והכלי לעולם רטוב. משום כך גדל החשש להיווצרות משקע קשה, ואף רבן שמעון בן גמליאל מודה שעליו לקנח פעמיים בשבוע.
מן המידות אל המשקולות:
מכאן עוברת המשנה, כבאמצע העניין, מכלי מדידת נפח אל המשקולות המשמשות לשקילה, כגון במכירת דגים או בשר לפי הליטרה. בזמן המשנה השתמשו במאזני כפות: שתי כפות התלויות בחוט או ביתד מלמעלה, כדמות המוכרת מסמל הצדק ומצורת המזלות. הרוצה לקנות ליטרה של דגים - מניחים על אחת הכפות את משקולת הליטרה, ועל השנייה את הדגים, עד שמשתוות הכפות. הצד הכבד יורד, וכשהמשקל שווה מתיישרות שתי הכפות.
אף כאן השאלה היא כל כמה זמן חייב אדם לנקות את משקולותיו. במכירת דברים לחים נדבקים נוזלים אל המשקולת, מתייבשים ומצטברים, והמשקולת נעשית כבדה ובלתי מדויקת. אומרת המשנה: "וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת" - פעם בשבוע. הדברים אמורים בחנווני, שהוא העוסק במשקולות קטנות תדיר, ולא בסיטון ובבעל הבית, שאין דרכם להשתמש במאזניים מסוג זה.
ולכאורה יש לתמוה: אם דבקו במשקולות שאריות, נמצא שהן כבדות מדי, והלוא הדבר לטובת הקונה. משקולת של ליטרה אחת שנדבק בה שמן דגים ויבש, שוקלת עתה 1.01 ליטרה, והקונה יקבל דגים יתר על המידה. מה אפוא הבעיה?
שתי סיבות לדבר:
לעיתים החנווני הוא הקונה מן הספק. כשהוא שוקל את הסחורה במשקולותיו שלו, והן כבדות מן הראוי, נמצא שהוא מקבל 1.01 ליטרה של דגים ומשלם על ליטרה אחת בלבד - הרי זו רמאות כלפי הספק.
אף כלפי הקונה יש בכך חשש. אין בעל החנות יכול להחזיק בידו כל משקולת אפשרית, אלא יש לו משקולת של ליטרה אחת ומשקולת של שלוש ליטראות. בא הקונה לקנות שתי ליטראות דגים - מניח החנווני את משקולת שלוש הליטראות בכף אחת, ואת הדגים יחד עם משקולת הליטרה בכף השנייה, ונמצאו הדגים שוקלים שתי ליטראות. אך אם אותה משקולת שהונחה בצד הדגים שוקלת 1.01 ליטרה, נמצאו הכפות משתוות מוקדם יותר, והקונה מקבל פחות דגים.
לפיכך חייבות המשקולות להיות מנוקות לפחות פעם בשבוע, כדי שיהיו תקינות.
ומוסיפה המשנה: "ומקנח מאזניים על כל משקל ומשקל" - את כפות המאזניים עצמן עליו לנגב בין שקילה לשקילה. כף המאזניים דומה לצלחת או לקערה בעלת שוליים, המחזיקה בתוכה את הנוטף; ובשקילת דברים לחים, כדגים, נותרים עליה נוזלים, והקונה הבא לא יקבל את מלוא הכמות שרכש. וכפי שהמשנה אומרת במפורש, אין הדברים אמורים אלא בדברים המותירים שאריות; בדברים יבשים, שאינם משאירים דבר על המאזניים, אין צורך לקנח בכל פעם.
לסיכום: אף שנראים הדברים כריבוי פרטים, הנקודה היסודית אחת היא - חובה על האדם שיהיו לו משקלות ומידות מדויקים. הרמ"א אף כותב שכל עיר צריכה למנות גוף אכיפה משלה, הבודק מדי פעם את משקלותיהם ומידותיהם של הסוחרים ואוכף בחומרה על מי שאין משקלותיו מדויקים, כדי שישרור יושר בשווקים ולא יהיו הבריות מרומות. למדנו מכאן שזהו ערך חשוב ונעלה ביותר בתורה, ועל האדם להיזהר בו זהירות יתרה.