בבא בתרא, פרק חמישי, משנה יא - האחרונה שבפרק. פתיחתה של המשנה מהווה מעין השלמה למשנה הקודמת, שבה נאמר: "אמר רבי שמעון: במה דברים אמורים" - כלומר, באילו מקרים חלים העקרונות שנאמרו בעניין ניקוי המשקולות והמידות.
בלח וביבש:
הדברים אמורים בסחורה לחה, המותירה אחריה שאריות: נוזל הנדבק לדופן הכלי ומתקרש, כיין שהתייבש; או סחורה כדגים ובשר, שיש בהם לחות. אך ביבש - כגון המודד אורז וכיוצא בו - אין הסחורה מותירה שאריות כלל, ולפיכך אין המוכר נדרש לנקות את מידותיו ואת כפות מאזניו. עד כאן, המשך ישיר לדין המשנה הקודמת.
"אבן שלמה וצדק יהיה לך":
מכאן פותחת המשנה בעניין חדש. הפסוק אומר: "אבן שלמה וצדק יהיה לך" - אבן המשקל צריכה להיות שלמה ומדויקת, וגם צריכה להיות "צדק". וכן ממשיך הפסוק ומורה על האיפה, שהיא מידת נפח, שאף היא תהיה שלמה וצדק. והשאלה מתבקשת: מה מוסיפה המילה "צדק"? הרי "שלמה" משמעה כבר מדויקת ומכוונת.
אלא אומרים חז"ל, שהמילה "צדק" באה להוסיף חובה להכריע את הכף - כמשמעה המילולי וכמשמעה המושאל - לטובת הקונה. הצדק דורש לתת לקונה מעט למעלה מן הכמות המדויקת. יש בכך השתקפות מעניינת של המילה "צדק", שאיננה שורת הדין המחמירה כ"משפט", אלא לשון צדקה, שמשתמעת ממנה נטייה קלה לטובת הזולת.
שתי דרכים לתת לקונה תוספת:
כדי להבין את דברי המשנה, יש לזכור כיצד נראו המאזניים: שתי כפות התלויות בחוטים משני קצותיו של מוט מאזניים. הכף הכבדה שבשתיהן יורדת למטה, וכאשר מוסיפים משקל בצד השני - הן משתוות. מכאן שתי דרכים לתת לקונה תוספת:
הכרעת המאזניים: המוכר מניח משקולת של ליטרה בצד אחד ונותן כנגדה את הסחורה, ומוסיף עליה מעט - עד שהמאזניים נוטים לטובת הקונה.
תוספת בסופה של המדידה: המוכר מודד ליטרה מדויקת עשר פעמים, נותן לקונה את עשר הליטראות, ומוסיף בסוף מעט לתוך כליו.
"וחייב להכריע לו טפח":
המשנה עוסקת תחילה במקרה של שקילה אחת, וקובעת: "וחייב להכריע לו טפח". טפח הוא מידת מרחק - כארבעה אינצ'ים, קרוב לעשרה סנטימטרים - ולכאורה יש לשאול, כיצד שייכת מידת אורך לליטרה של אורז? התשובה היא, שבשעה שמניחים את הסחורה על המאזניים, עליהם להכריע באופן שכף הקונה תרד ותהיה נמוכה בכטפח מכף המשקולת. זוהי ההכרעה לטובתו.
הברטנורא מלמד שאין חובה זו נוהגת בכל כמות זעירה. הקונה דבר פעוט בפרוטה, אילו היה המוכר מכריע לו את הכף, היה נותן לו הרבה למעלה מן הראוי, ואין זה הוגן. לפיכך אין הדין חל אלא בקנייה בשיעור ליטרא ומעלה. ליטרא מקורה בלטינית - libra - שהיא במושגינו כמשקל פאונד, כ-454 גרם. מעניין לציין כי מילה זו משמעה גם מאזניים, וממנה נגזר גם הקיצור האנגלי למילה פאונד: lb.
"היה שוקל לו עין בעין":
הדרך השנייה היא לשקול במדויק ולהוסיף לאחר מכן, וכלשון המשנה: "היה שוקל לו עין בעין". פשוטו של הביטוי - עין מול עין, כשם ששתי העיניים מיושרות בראשו של אדם בגובה שווה, ואין האחת גבוהה והאחת נמוכה; כך שתי כפות המאזניים עומדות זו כנגד זו בשווה.
אם כן, כשהקונה מבקש קילו אורז והמוכר נותן לו קילו מדויק, הרי לאחר שהוריד את הסחורה מן המאזניים והכניסה לכליו של הקונה - "נותן לו גירומיו", מוסיף לו מעט, נטייה לטובתו בדרך של תוספת.
"אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש":
וכמה תהא התוספת? על כך אומרת המשנה: "אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש". הדרך הדקדוקית לבטא חלק אחד מעשרה הייתה צריכה להיות "אחד מעשרה", במ"ם, ואילו המשנה נוקטת "אחד לעשרה". לשון זו טעונה ביאור.
לפיכך אומרת הגמרא שיש לקרוא את הדברים כאילו נאמר "אחד מעשרה לעשרה" - חלק אחד מעשרה על כל עשרה. נמצא ששיעור התוספת בלח הוא אחד ממאה, כאחוז אחד.
ולגבי היבש, לפי דרכו של הריטב"א, וכעין דברי הגמרא, יש לקרוא "אחד מעשרים לעשרים" - חלק אחד מעשרים על כל עשרים, שהוא אחד מארבע מאות, כרבע אחוז. כלומר, המודד אורז מוסיף רבע אחוז.
וטעם הדבר שהלח מקבל תוספת מרובה יותר: כשמוזגים נוזל, נותר מעט ממנו דבוק לדופן הכלי, ונמצא שהקונה מקבל מעט פחות. אותו אחוז נשאר אצל המוכר, לא מדעת אלא מחמת הידבקותו בדופן בשעת המזיגה - שלא כיבש, שבשעת השפיכה כל גרגר וגרגר נשפך ויוצא.
הכול לפי מנהג המקום:
לבסוף מסיימת המשנה בעניין המנהג, שכן כל דיני המשנה הזו נקבעים למעשה לפי הנהוג באותו מקום. יש מקום שנהגו למדוד בגסה, בכלי מדידה גדול - הבא לקנות עשרה קילו נוטלים לו כלי מדידה גדול של עשרה קילו וממלאים אותו פעם אחת. ויש מקום שנהגו למדוד בדקה, בכלי מדידה קטן של קילו אחד, וממלאים אותו עשר פעמים.
ההבדל ביניהם הוא, שאם יש להותיר תוספת בכל מדידה ומדידה, נמצא שהמדידה בכלי קטן היא לטובת הקונה, שהרי מוסיפים לו מעט בכל פעם. ועל כך אומרת המשנה: "מקום שנהגו למוד בדקה - לא ימוד בגסה", ואם מנהג המקום למדוד בכלי גדול - "לא ימוד בדקה". הכול צריך להיעשות כמנהג הרווח באותו מקום.
וכן הדבר בבא לקנות קמח, נניח כוס קמח: אפשר למלא את הכוס גדושה, שהתוכן עולה מעליה בצורת גבנון, ואפשר למחוק - ליישר את פני המידה למשטח חלק. אף כאן הכול לפי המנהג: מקום שנהגו למחוק, ליישר את פני הכלי לפני שנותנים לקונה - ימחוק ולא יגדוש, ואסור לו לתת מידה גדושה. ומקום שנהגו לגדוש, שכוס אחת פירושה כוס גדושה - לא ימחוק, ואינו רשאי ליישר את פניה.
ראוי לציין כי אף כשמיישרים את פני המידה, הואיל וחובה לתת תוספת, אין הכוונה ליישור מדויק ממש אלא ליישור בקירוב, כך שנותרת בו טיפה של תוספת - אותו רבע אחוז וכיוצא בו - הנשמרת לטובת הקונה בשעה ששופכים את הקמח או כל סחורה אחרת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חובת הניקוי נוהגת בלח ולא ביבש, וכי המילה "צדק" שבפסוק מוסיפה חובה להכריע לטובת הקונה. שתי דרכים לכך: הכרעת המאזניים טפח לטובתו (מליטרא ומעלה, כדברי הברטנורא), או שקילה "עין בעין" ונתינת "גירומיו" - אחוז אחד בלח ורבע אחוז ביבש. ולבסוף נוכחנו כי הכול נקבע לפי מנהג המקום: בגסה או בדקה, גדוש או מחוק.
בזה סיימנו את הפרק החמישי של מסכת בבא בתרא, ומכאן נמשיך ונעלה אל הפרק השישי, בעזרת השם.