בבא בתרא, פרק חמישי, משנה ט'. המשנה שלפנינו דנה במקרה נוסף של מכירת שמן, אך למעשה עניינה שונה משאר הפרק. זוהי משנה קשה להבנה, ולפיכך נקדים תחילה את הרקע ואת מבנה המקרה, ורק לאחר שנעמוד על עיקרי הדברים נשוב אל לשון המשנה עצמה.
מבנה המקרה:
ילד מגיע אל החנווני ובידו צלוחית לשמן ומטבע, ומבקש עבור אביו שמן בשווי מחצית מן הסכום שבידו. השאלה העיקרית העולה לכאורה מן המשנה היא: האם רשאי היה החנווני למלא את הצלוחית ולשלח את הילד לדרכו עם כד השמן? שהרי ילד קטן אינו שליח מהימן. האם בעצם שליחת הילד אמר האב "הריני נוטל על עצמי את האחריות", או לא?
ראוי להדגיש: אילו פירש האב את רצונו במפורש - בפתק, או בהודעה מוקדמת לחנווני - לא היה מקום כלל לדיון. במקרה כזה ברור שהילד משמש שליח מורשה, שעל החנווני למסור לידו את השמן, וכל תקלה שתארע בהמשך הדרך תהיה באחריות האב. אולם במשנתנו מדובר בחנווני שלא קיבל הרשאה מוקדמת כזו. הוא מסר לילד את הצלוחית מלאה בשמן, ובדרך הביתה שבר הילד את הצלוחית, איבד את השמן, ואף איבד את העודף שקיבל.
נמצא שהשאלה היא האם החנווני חייב, ויסוד הדברים כך הוא:
אם רשאי היה החנווני להבין שהאב מייפה את כוחו של הילד לשמש שליח ולהביא את השמן - החנווני פטור.
אם היה עליו להבין שאין מוסרים לקטן, שאינו אחראי כשליח, כד שמן להוליכו - לא היה לו לשלוח את השמן בידו, ומשעשה כן הרי הוא אחראי.
הקושי שבאחריות על הצלוחית:
המשנה מחייבת את החנווני גם באחריות על הצלוחית השבורה, ודבר זה תמוה. שהרי האב הוא ששלח את בנו והצלוחית הריקה בידו, ואם אמנם אין הקטן אחראי, הרי זו אבידה מדעת: כאילו נפרד האב מן הצלוחית ביודעו היטב שקרוב לוודאי לא יראה אותה עוד. אם כך, מדוע יישא החנווני באחריות לשבירתה בדרך? נניח שהוא חייב על שווי הפונדיון - השמן והכסף - שלא היה עליו למסרם לילד; אך הצלוחית עניין אחר היא, ומדוע יתחייב עליה?
תשובת הגמרא - שואל שלא מדעת:
הגמרא מבארת כי במשנה טמון עניין נפרד לגמרי, מחלוקת חדשה ושונה, אף שאינו מפורש בלשון המשנה: הילד הגיע כשהצלוחית בידו, מסרה לחנווני וביקש את השמן, ואף נתן לו סכום כפול מן הנדרש, כך שהיה עליו לקבל גם עודף. קודם שמילא החנווני את הצלוחית, השתמש בה לצרכי עצמו - "הרי לפניי כלי בשיעור מדויק, ואני נזקק למדוד באותו שיעור עבור לקוח אחר, ואין בידי כלי מידה" - ונטלה למדידה. זהו 'שואל שלא מדעת': שואל ללא ידיעתו והרשאתו של בעל החפץ, שהרי האב מעולם לא נתן לחנווני את הצלוחית להשתמש בה לצרכיו.
מה מעמדו של שואל שלא מדעת?
לדעת תנא קמא: הרי הוא כגזלן. הנוטל חפץ שלא ברשות נחשב כגזלן וכגנב, וחיובו הוא "והשיב את הגזילה אשר גזל" - מה שגזל חייב להשיב לבעליו החוקיים. והשבת הצלוחית לידי הילד אינה נחשבת השבה, שהרי אין הילד הבעלים אלא ילד בלבד. נמצא שהחנווני, שנעשה גזלן, נושא באחריות מלאה על הצלוחית עד שישיבנה בעצמו לבעליה.
לדעת רבי יהודה: שואל שלא מדעת אינו גזלן. אף ששאילה ללא רשות אינה מותרת ואין זה דבר ראוי, אין הוא אלא שואל. אמנם שואל חייב באחריות מלאה, אף באונס ובנסיבות שאינן בשליטתו, אך אחריותו נפסקת בשעה שהוא מחזיר את החפץ למקום שממנו נטלו. משהחזיר את הצלוחית לידי הילד, חדל להיות שואל ופקעה אחריותו לאונסין.
לפי זה, במקרה שבו עשה החנווני שימוש אסור בצלוחית שהביא הילד: לתנא קמא נעשה גזלן, וחייב באונסין עד שישיב את הצלוחית לבעליה המקורי - ושבירתה בידי הילד בדרך הביתה אונס היא, ולפיכך הוא חייב עליה. ואילו לרבי יהודה אין הוא אלא שואל, ומשהחזיר את הצלוחית לילד שממנו נטלה, פקעה אחריותו, ואין שבירת הצלוחית מוטלת עליו. אלו הם היסודות המרכיבים את המשנה.
נשוב ללשון המשנה:
"השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון בידו" - אדם שולח את בנו אל החנווני, ובידו לא רק הצלוחית להביא בה את השמן, אלא אף פונדיון, השווה שני איסרים. ההוראה היא למלא צלוחית אחת בשמן, ומחיר השמן איסר - מחצית הפונדיון.
"ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר" - החנווני מדד לילד שמן בשווי איסר, מחצית הפונדיון, ומסר לידו את האיסר הנותר כעודף. וכאמור, הגמרא מבארת שקודם שמסר לילד את הצלוחית השתמש בה לעצמו, ונעשה שואל שלא מדעת, ולדעת תנא קמא אף גזלן.
"שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר - חנווני חייב" - בדרך הביתה ניפץ הילד את הצלוחית ואיבד את הכסף, והחנווני חייב בכל: להשיב את הצלוחית, את השמן ואת הכסף.
ניתן לצרף את פרטי החיוב לשתי קבוצות בלבד:
הצלוחית - עניין הקודם למכירה עצמה, והחיוב עליה נובע אך ורק מכך שנעשה החנווני גזלן בשימושו בה שלא ברשות.
השמן והמטבע - שווי הפונדיון שקיבל החנווני מן האב באמצעות הילד.
טעם החיוב לדעת תנא קמא:
לדעת תנא קמא, וכך נמסרת ההלכה בשולחן ערוך, מצופה היה מן החנווני להבין שאין מוסרים לילד, שאינו שליח מהימן, צלוחית מלאה שמן. הבנתו הייתה צריכה להיות שיפריש את השמן, והאב או שליח מבוגר ואחראי יבואו לאסוף את הצלוחית ואת העודף. משהחזיר לילד את הצלוחית מלאה שמן ואת העודף בידו, נהג בפזיזות גמורה. (ורבי יהודה חולק על יסוד זה עצמו.)
ובאשר לכסף: הפונדיון שנמסר לילד היה אמנם כאבידה מדעת, כאילו נפרד האב ממנו מראש ולא ציפה לראותו עוד. אלא שבינתיים מצוי בידי החנווני מטבע השייך לאב, ומוטל עליו להשיבו לו - כדין השבת אבידה. אף אם האב נפרד ממנו, הרי בידי החנווני דבר השייך לאב, ומסירתו לילד היא חוסר אחריות. לפיכך חייב החנווני להשיב את הפונדיון או את שוויו הכלכלי - השמן ומחצית הפונדיון, האיסר שנותר - שכן נטל את כספו של האב, והופקד בידיו אותו חפץ אבוד. זהו הטעם לחיובו בשני הרכיבים: שווי הפונדיון והצלוחית המנופצת.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה פוטר: "על מנת כן שלחו" - עצם העובדה שהילד הופיע ובידו הכסף והצלוחית מלמדת שציפו ממנו לשמש שליח המשלוחים, והרי זו הרשאה מכללא. לפיכך אין החנווני אחראי, לא על הכסף ולא על הצלוחית, ומשתי סיבות שונות:
על הכסף והשמן - אין הוא אחראי, שכן מסרם לילד מתוך הבנה מכללא הנלמדת מעצם הופעתו של הילד, וזהו רצון האב.
על הצלוחית - אף ששלח בה יד בהיותו שואל שלא מדעת, ולווה בלא רשות, הרי החזירה לילד, וממילא חדל להיות שואל וחדלה אחריותו.
סיום המשנה:
"ומודים חכמים בזמן שהצלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה, שחנווני פטור" - חכמים, הם תנא קמא, מודים לרבי יהודה במקרה שבו לא השתמש החנווני בצלוחית לצרכיו האישיים כלל. משלא נעשה גזלן, אין הוא נושא באחריות. לפיכך אף לדעתם, אם חזר הילד ובידו צלוחית מלאה שמן, ושבר את הצלוחית ואיבד את הכסף - על הצלוחית עצמה, הכלי הפיזי, אין החנווני חייב.
ואילו על השמן ועל הכסף שאבדו, בשווי פונדיון, עדיין חייב הוא לדעת תנא קמא, ופטור לדעת רבי יהודה - וההלכה כתנא קמא, כחכמים.