בבא בתרא, פרק ה', משנה ח'. המשנה עוסקת במכירת משקים, ובתוכה שני נושאים נפרדים: הנושא הראשון - מתי חל הקניין במזיגת משקים; והנושא השני - מתי נחשב שהקונה קיבל את מלוא התמורה לכספו, כלומר כמה טיפות עליו להוציא מדופן הכלי, יהא זה כלי אשר יהא.
חלקה הראשון של המשנה קשה להבנה כפשוטו, והגמרא עומדת בדיוק על נקודה זו. המשנה דנה במי שמכר יין או שמן לחברו, ולאחר מכן עלה או ירד מחיר הסחורה באופן משמעותי, כך שאחד הצדדים מבקש לחזור בו מן העסקה. בכל דיני הקניין הנפקא מינה היא אחת: אם הושלם הקניין - אין הצדדים יכולים לחזור בהם; ואם טרם הושלם - הרשות נתונה לחזור. השאלה כאן, אם כן, היא האם יכולים הצדדים לחזור בהם.
אומרת המשנה: "אם עד שלא נתמלאת המידה - למוכר" - כל עוד לא נתמלאה המידה, כגון שממלאים כלי של גלון וטרם הגיע הנוזל לסימון המלא, הנוזל עודנו של המוכר, וממילא ניתן לחזור מן העסקה, שכן לא נעשה קניין ולא התרחשה העברת בעלות. אך "משנתמלאת המידה - ללוקח" - משהגיע הנוזל לסימון המידה, שייך הוא לקונה, ושוב אין אפשרות לחזור.
שאלת הגמרא:
הגמרא תמהה על כך, שכן הדין תלוי בבעלות על הכלי ובמקום הימצאו, ושני המצבים האפשריים אינם עולים בקנה אחד עם לשון המשנה:
הכלי שייך למוכר והעסקה מתרחשת ברשותו: עצם העובדה שהמוכר מדד גלון שמן אינה מקנה דבר לקונה. על הקונה לעשות מעשה קניין, והוא הגבהה. עד שיתפוס הקונה בעלות בהגבהת הכלי, הנוזל שייך למוכר, ולעולם יכולים שני הצדדים לחזור בהם (במוכר - אולי בתוספת "מי שפרע", אך אין זו הנקודה).
הכלי שייך לקונה והוא מונח במקום שבו רשאי הקונה לקנות: ברשותו הפרטית, ברשות שהוא שותף בה עם המוכר, או בסמטה כפי שהתבאר במשנה הקודמת. במקרה זה חל כאן דבר הקרוב מאוד לקניין חצר, אלא שאין זה קניין חצר ממש אלא קניין כליו - כליו של אדם קונים לו. הכלי שלו, מונח ברשותו במקום המותר לו, והנוזל נמזג לתוכו ומשתמר שם, ולפיכך אין צורך בהגבהה כלל.
נמצא, שאם הכלי של הקונה והוא עומד ברשותו או ברשות משותפת, כל טיפה וטיפה הנשפכת לתוכו נקנית לו מיד, ולעולם אין אפשרות לחזור מן העסקה. אם כן, על מה שואלת המשנה, ומניין המסקנה התמוהה שהיא מגיעה אליה?
יישוב הגמרא - כלי שאול:
מבארת הגמרא כי מדובר בקונה ובמוכר שאין להם כלי משלהם, ועליהם לשאול כלי לצורך העסקה. לדוגמה, מתווך הפגיש בין הצדדים, והם סיכמו ביניהם שהקונה ירכוש גלון שמן במאה שקלים - התנאים סוכמו, אך כלי אין בידיהם. בא צד שלישי, ולצורך הדיון נאמר שהוא הסרסור (אך יכול להיות כל אדם), ומשאיל כלי לצורך העסקה.
וכאן נשאלת השאלה: למי הוא משאיל את הכלי? אם השאילו למוכר, חלים דיני כלי המוכר, ולעולם אין הנוזל נקנה לקונה עד שיגביה. ואם השאילו לקונה, הרי הכלי שלו מלכתחילה, ואם הוא עומד ברשותו הפיזית - בקרקע שיש לו חלק בה או בסמטה - כל טיפה הנכנסת לתוכו נקנית לו מיד.
יישוב הגמרא, והוא החידוש היסודי היחיד של המשנה כאן: הצד השלישי משאיל את הכלי למוכר כל עוד אינו מלא, אך משנתמלא הכלי שוב אין למוכר כל צורך ושימוש בו, ומעתה כל תכליתו היא שהקונה יקנה את הנוזל. לפיכך, ברגע שנתמלא הכלי במידה הנדרשת, עוברת ההשאלה מן המוכר אל הקונה, והצד השלישי משאיל אותו כעת ללוקח. ומאחר שהקונה הוא הבעלים מכוח ההשאלה, קונה הוא את כל הנמזג לתוך הכלי מדין קניין כליו.
נחזור על לשון המשנה כדי שהדברים יהיו ברורים לחלוטין: "המוכר יין ושמן לחבירו" - ראובן מכר את יינו או שמנו לשמעון; "הוקרו והוזלו" - ולאחר מכן עלה או ירד המחיר, והשאלה אם ניתן לחזור. "אם עד שלא נתמלאת המידה - למוכר" - כל עוד לא נתמלא הכלי, שאול הוא למוכר, העסקה טרם הושלמה, ושני הצדדים יכולים לחזור בהם. "משנתמלאת המידה - ללוקח" - משנתמלא עד תומו, הושאל הכלי מיד לקונה, וכליו קונים לו את תכולתו, ושוב אין הם יכולים לחזור בהם.
"ואם היה סרסור ביניהן":
כאן פותחת המשנה בחלק חדש. בשורה הקודמת המתווך היה מעורב רק בהשאלת הכלי, ואילו כאן הסרסור עושה את המלאכה בעצמו ומטנף את ידיו במזיגת הנוזל. הקונה אומר לסרסור: "ברצוני לקנות שמן, השג לי גלון שמן במאה שקלים". הולך הסרסור אל הספק ואומר: "ברצוני לקנות ממך שמן בתשעים שקלים לגלון", שכן עליו למכרו במאה, והפער של עשרה שקלים הוא רווחו. הסרסור ממלא אפוא את הכלי שלו עצמו, ובכוונתו להעבירו לקונה.
השאלה המובלעת שהמשנה באה להשיב עליה היא: האם דינו של המתווך כשליח - כלומר שהוא פועל מטעמו של הלוקח, ובמקרה כזה השמן שייך ללוקח באופן מיידי; או שמא פועל הוא מטעם עצמו, והריהו כקונה ביניים שימכור את הסחורה הלאה ללוקח הסופי. המשנה נוקטת כאפשרות השנייה: משנכנס המתווך לתמונה ומזג לכלי של עצמו, השמן שייך לו, ולאחר מכן ימכרנו ללוקח שהרשה אותו להשיג את השמן.
ומאחר שכך, אם לאחר שמילא הסרסור את כליו נשבר הכלי, אבד או נגנב - מי נושא בהפסד הכספי? לא הקונה ולא המוכר, אלא הסרסור שבאמצע, שהרי הוא עשה קניין ברגע שמזג את שמנו של הספק לתוך כליו. וזו לשון המשנה: "ואם היה סרסור ביניהן" - אם היה שלב ביניים שבו מקבל הסרסור את הסחורה, "נשברה החבית - נשברה לסרסור", והסרסור הוא הנושא בהפסד.
מתי קיבל הקונה את מלוא המידה:
מכאן ואילך פותחת המשנה בנושא חדש לחלוטין, עד כדי כך שיכול היה לשמש תחילתה של משנה בפני עצמה. עד כה עסקנו בשאלה מתי מסתיימת העסקה ולמי שייך המוצר; מכאן ואילך עוסקת המשנה בשאלה באיזה שלב ניתן לומר שהקונה קיבל את כמות הנוזל המגיעה לו. הרעיון הוא זה: נוזל הנמזג מן הכלי, ובמיוחד שמן, נדבק לדפנות, ולפיכך ממשיך לטפטף בכמויות הולכות ופוחתות במשך יום שלם. הנכנס לחנות ומבקש גלון שמן, והחנווני מוזג לו מכליו אל הדלי שהביא עמו - כמה זמן עליו לעמוד מעל הדלי ולהניח לכלי להתרוקן, ולהמתין לכל שארית שנדבקה לדפנות?
שאלה זו שייכת גם ביין. אמנם היין דליל יותר ונשפך בקלות, אך יש לזכור כי כליהם היו כלי חרס, שאין פנימם חלק, ומן הסתם נדבק הנוזל לדפנותיהם אף יותר. כך או כך, השאלה עומדת: כמה זמן חייב המוכר לעמוד מעל כליו של הקונה ולהניח לכלי להתרוקן?
אומרת המשנה: "וחייב להטיף לו שלוש טיפין" - על המוכר להמתין עד שהמזיגה תהפוך לטפטוף של טיפות בודדות, ומאותו שלב עליו להמתין לנפילת שלוש טיפות. בכך די. ההנחה היא שהקונה מוחל ומפקיר את כל השארית הנותרת, ואין לו עוד שום טענה או תביעה על שיירי הנוזל שבדפנות.
ולפיכך: "הרכינו ומיצה - הרי הוא של מוכר". אם לאחר שיצאו שלוש הטיפות הניח המוכר את כליו על צדו, והשמן הצטבר בתחתיתו עד שבמזיגה נוספת יצא ממנו לא רק טפטוף אלא אף זרם קטן - שארית זו שייכת למוכר. משיצאו שלוש הטיפות אומר הקונה: "די בכך, ואני מוחל על החלק האחרון", ושוב חוזרת השארית להיות רכושו של המוכר.
יתרה מזו אומרת המשנה: "והחנווני" - החנווני, העובד בחנות המצרכים שבה מתרחשים דברים רבים, אינו יכול לעמוד עשר דקות עד שייצאו שלוש הטיפות האחרונות. לפיכך רשאי הוא למזוג עד שיתרוקן הכלי, ואינו נדרש להמתין אף לאותן שניות ספורות של שלוש הטיפות, שהרי הכול ממתינים בתור והוא נתון בלחץ. הקונה בחנות מוחל אפוא כבר ברגע שפוסק הנוזל מלהישפך בחופשיות.
רבי יהודה חולק וסובר כי בכל ימות השנה חייב החנווני להמתין לשלוש הטיפות ככל אדם, ואין לו כל פטור מיוחד, והבריות ימתינו בסבלנות. אך בערב שבת עם חשכה, כשהכול ממהרים ואין לאיש פנאי, פטור החנווני מלהמתין לשלוש הטיפות האחרונות, שכן הכול מוחלים עליהן מתוך רצון להגיע הביתה לשבת ולזרז את התור.
ההלכה, לעומת זאת, נפסקה כדעת תנא קמא, שהחנווני פטור מלהמתין עד לירידת שלוש הטיפות האחרונות בכל עת.