בבא בתרא, פרק ב', משנה ח'. במשנה זו אנו שבים אל הנושא המרכזי של הפרק: אדם העושה מעשה ברשותו הפרטית, ואף שהוא עושה זאת ברשות, כיוון שנגרם מכך נזק לאחרים - אינו רשאי לעשותו.
לשון המשנה:
"מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה" - הרוצה להקים גורן, אינו רשאי לעשות כן בסמוך לעיר. פירוש "גורן קבוע" הוא גורן המפיקה תבואה בכמות גדולה, עד כדי כך שיש צורך לזרות את התבואה בכלי כגון קלשון.
להבנת מלאכת הזרייה:
לאחר קצירת החיטה, גרעיני התבואה עדיין טמונים בתוך השיבולים. תחילה דשים את התבואה כדי להפריד את הגרעינים מן המוץ, אך גם לאחר הדישה הכול מעורב יחדיו. כיצד מפרידים בפועל בין הגרעינים לקש? באמצעות הרוח: זורקים את התערובת לאוויר, הרוח נושאת עמה את המוץ הקל, ואילו הגרעינים הכבדים נופלים חזרה אל הקרקע.
כאשר הגורן קטנה, די בכך שהרוח מפזרת מאליה את חלקי המוץ. אך בגורן גדולה נדרש האדם לזרות בידיו בכלי, ואז המוץ הנזרק אל הרוח מתפזר למרחוק, נכנס לעיני הבריות, מצער ומזיק להן. משום כך חייב בעל הגורן להרחיק את עצמו חמישים אמה מן העיר - מרחק שבו ניתן להניח כי עיני האנשים מוגנות.
"לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח":
אף מי שהגורן עומדת בחצרו הפרטית והחצר גדולה, אינו רשאי לזרות בה אלא אם כן יש לו מרחק של חמישים אמה לכל הכיוונים משטחו של שכנו.
"ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו כדי שלא יזיק" - אין זו סיבה שנייה ונוספת, אלא ביאור הטעם לחיוב ההרחקה ברשותו הפרטית: אף במקום שאין בני אדם בסביבה, כגון באזור חקלאי, שם אין לחשוש לנזקי עיניים, עדיין עלול המוץ להזיק לרכושו של חברו:
נטיעותיו: הקש הנישא ברוח פועל כספוג הסופג לחות, ועלול לייבש את השתילים הרכים ואת תבואתו של חברו.
נירו: השדה שזה עתה נחרש עלול להתקלקל מפסולת הזרייה הנופלת לתוכו, עד שיידרש בעליו לנקותו ולטפל בו מחדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בהרחקת הגורן: הרחקת גורן קבוע מן העיר חמישים אמה מפני נזק המוץ לעיני הבריות, והרחקת חמישים אמה לכל רוח אף בתוך שלו - מפני הנזק העלול להיגרם לנטיעותיו ולנירו של חברו. ושוב עולה יסוד הפרק: אף העושה בתוך שלו, כל שמעשהו מזיק לאחרים, אינו רשאי לעשותו.