בבא בתרא פרק ה', משנה ז', ממשיכה לעסוק בעסקאות במטלטלין - חפצים ניידים. כפי שהוזכר, בכל עסקה ישנם שני מרכיבים: מפגש הרצונות, הנקרא גמירת דעת, שבו נקבעים תנאי העסקה והמחיר; ולאחריו השלב השני - מעשה הקניין, פעולה מסוימת המחילה את ההעברה.
מדוע אין הכסף קונה במטלטלין:
מדאורייתא נתינת הכסף פועלת את הקניין: משנתן הקונה את הכסף והמוכר קיבלו, אמורה הבעלות לעבור. אולם חכמים קבעו שאין הכסף קונה. חששם היה שמא לא ייקח המוכר אחריות על מסירת הסחורה, ואם תפרוץ שריפה לא יטרח להגן על סחורתו של הקונה. לפיכך, כדי לחייב את המוכר באחריות עד למסירה, קבעו חכמים שאין הבעלות עוברת עד שתיעשה מסירה פיזית, ואין די בכסף לבדו.
הגבהה ומשיכה:
קניין הגבהה: הדרך הבסיסית והרגילה שבה קונה אדם מטלטלין - הרמת החפץ ממש. פעולה זו מהווה הוכחה חותכת לכך שהקונה תפס בו בעלות.
קניין משיכה: לעיתים ההגבהה אינה אפשרית - חבית קמח השוקלת מאה קילוגרם אין בכוחו של אדם להגביה. במצב כזה נעשה הקניין במשיכה: הקונה מושך ומזיז את החבית ממקומה במקום להרימה.
קניין משיכה מועיל רק במקום שלקונה יש זכות להיות בו:
רשותו הפרטית של הקונה.
שטח משותף: כגון מוכר וקונה שהם שותפים ולהם מחסן בבעלות משותפת - משיכה בתוך המחסן מועילה.
סמטה: בזמן חז"ל, לפי האופן שבו תוכננו הערים, מחוץ לרשות הרבים המרכזית ולדרכים הראשיות היה שביל צדדי הנקרא סמטה. הסמטה עומדת שם במיוחד, כשטח הפקר שנועד לשמש את הבריות לעשיית עסקאות מסוג זה, ולפיכך משיכה בסמטה מועילה להעברת הבעלות.
"המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד - קנה":
ראובן מוכר לשמעון חיטה, והשניים מסכימים על מחיר של עשרה שקלים לקילוגרם. לפני ראובן מיכל גדול מלא בקמח חיטה. שמעון מושך את המיכל אך אינו מודד אותו, ואינו יודע כמה קילוגרמים יש בתוכו - כלומר אין בהירות בדבר הסכום שעליו לשלם. אף על פי כן, מאחר שהתנאים סוכמו, ומשעשה הקונה משיכה והעביר את המיכל לסמטה או לרשותו הפרטית, נעשה מעשה הקניין והתכולה קנויה לו. ראובן אינו יכול לחזור בו עוד, ונותר רק לברר את הסכום שעליו לשלם.
"מדד ולא משך - לא קנה":
סוכמו התנאים - עשרה שקלים לקילוגרם - והסחורה כבר נמדדה: המוכר מדד ושפך מאה קילוגרם קמח לתוך כליו של הקונה. אך הקונה עדיין לא לקח חזקה פיזית ולא משך את הכלי, ולפיכך "לא קנה". משמעות הדבר שביכולתו לחזור בו. אם באותה שעה תגיע אליו הודעה שמחיר הקמח צנח בחדות וניתן לרכשו בזול הרבה יותר במקום אחר, רשאי שמעון לחזור בו מן העסקה.
כפי שנלמד במסכת בבא מציעא, החוזר בו לאחר שסוכמו התנאים ובטרם הושלמה העסקה, כפוף לקללת חכמים הידועה בשם "מי שפרע": מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא ייפרע מאותו אדם שחזר בו. אך מלבד הקללה, מבחינה טכנית פועל הקונה במסגרת זכותו החוקית ורשאי לחזור בו; הוא רק ייחשב לאדם רע ויקבל קללה, שכן אין הוא עומד בדיבורו.
"אם היה פיקח - שוכר את מקומן":
נניח שהקונה חושש שמחיר החיטה יעלה ומבקש לסגור את העסקה במהירות, ולפניו מאה מכלים של חיטה שאין ביכולתו למשוך את כולם. "אם היה פיקח" - אם הוא אדם חכם - "שוכר את מקומן": הקונה שוכר באופן זמני, ולו לדקה אחת, את הקרקע שעליה מונחות החביות שברצונו לקנות, כגון מחסנו של המוכר או השטח שבמחסן שמתחת לחביות. בדרך זו אין הוא נדרש לסחוב מאה חביות מן המחסן אל הסמטה, אלא קונה את המונח בשטחו השכור בקניין חצר: רכושו של אדם, חצרו, קונה עבורו, ובלבד שהיא משתמרת והוא עומד בצדה.
קניין השכירות של הקרקע שמתחת לסחורה הנקנית נעשה בכסף, בשטר או בחזקה, ולפיכך הכסף הוא אמצעי מועיל לביצועו. הקונה נותן שקל למוכר - לא כדי לקנות בו את החיטה, אלא כדי לשכור את הקרקע שתחתיה. משנעשתה הקרקע שכורה לו, החצר שהיא כעת רשותו קונה עבורו את הסחורה.
"הלוקח פשתן מחבירו":
הפשתן צרור בדרך כלל בכמויות קטנות מפני שהוא עדין, ומשום כך אינו כבד וניתן להגביה כל חבילה בפני עצמה. לפיכך "הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום" - אין הקונה זוכה בבעלות הלכתית עד שיגביה ממש את חבילות הפשתן ויעבירן ממקום למקום. הנדרש כאן הוא קניין הגבהה.
"אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא - קנה":
מה הדין כאשר הפשתן עדיין מחובר לקרקע, ושמעון מבקש לקנות מראובן פשתן העומד בשדהו? אומרת המשנה: "אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא - קנה". משתולש שמעון גבעול אחד מן הקרקע, קונה הוא את כל הפשתן שבשדה.
לכאורה אין הדבר מתיישב כלל עם הכללים שנתבארו: תלישת גבעול פשתן אחד אינה מעשה קניין על שדה שלם. אלא שמאחורי הקלעים מתרחשים כאן שני שלבים, ומדובר במצב שבו גם הקונה וגם המוכר מבינים את שניהם ומסכימים עליהם:
שכר העבודה: המוכר אומר לקונה שיעשה עבורו מעט עבודה להשבחת השדה - יתחיל את הקציר בתלישת הגבעול הראשון. קציר זה שווה פרוטה, ונמצא שהמוכר חייב לקונה. ובמקום לשלם לו שקל תמורת עבודתו, הוא משכיר לו לרגע את השדה שבו נמצא הפשתן; כלומר, התשלום ניתן בדמות שכירות הנכס.
קניין אגב: פשתן שהבשיל לגמרי ואינו זקוק עוד לדבר מלבד קצירה נחשב כבר כמטלטלין, אף שהוא מחובר לקרקע, שכן כביכול אין הוא זקוק לה עוד. משנעשה הקונה שוכר הנכס, הוא קונה אגב הקרקע - כמו על גבה - גם את המטלטלין שעליה. וכן ניתן לומר בכך קניין חצר, שהרי הקרקע עצמה נמצאת עתה ברשותו.
לסיכום: התשלום עבור קצירת אותו גבעול בודד ניתן בדרך של השכרת השדה לקונה לרגע, ועם קבלת השדה, ובמקביל לה, קונה הקונה גם את הפשתן הגדל בו. וכך, בתלישת גבעול אחד בלבד, קונה הוא את כל הפשתן שבשדה.