המשנה השמינית בפרק ד' של מסכת בבא בתרא ממשיכה באותו נושא: אדם המוכר את שדהו ואינו מפרט מה בדיוק כלול במושג 'שדה'. המשנה מונה את הפרטים הנכללים במכירה מאליהם, לעומת אלו הנחשבים דבר בפני עצמו ואינם נמכרים עמה.
הפרטים הנכללים במכירה:
"המוכר את השדה - מכר את האבנים שהן לצרכה" - אבנים סתם המונחות בשדה אינן חלק ממנו: הן תלושות ממנו ואינן חיוניות לו, ומבחינה עקרונית רשאי המוכר ליטלן עמו כדי לבנות מהן את ביתו החדש. אולם אבנים שהוקצו ויועדו לצורך השדה, כגון לבניית גדר סביבו - דבר מקובל בשדות - נמכרות עמו, אף אם עדיין לא נבנתה מהן הגדר.
"ואת הקנים שבכרם שהם לצרכה" - הדין נוהג גם בכרם שבתוך השטח החקלאי הנמכר (ואת ענייני כלאי הכרם נניח כאן בצד). הקנים הם מוטות ועמודים הנעוצים באדמה ומשמשים להדליית הגפנים. הגפנים עצמן כלולות במכירת השטח; קנים שעדיין לא הוקצו לשימוש ומונחים שם בלבד - אינם כלולים. אך קנים העומדים לצורך הגפנים, שייעודם ניכר והם כבר ממוקמים במקומם - נכללים במכירה.
"ואת התבואה שמחוברת לקרקע" - תבואה הגדלה בשדה, כל עוד היא מחוברת לקרקע הריהי חלק מן השדה ונמכרת עמו. כך אף אם הבשילה לגמרי, ואף אם כבר עבר זמן הקציר, אין המוכר יכול להפריד את תבואתו מן השדה. ואילו תבואה שנקצרה ונתלשה מן הקרקע אינה נכללת במכירה.
"ואת מחיצת הקנים":
קטע בשדה שגדלים בו קנים - כעין סבך במבוק - נכלל במכירה כאשר הוא קטן, כלומר פחות מבית רובע. בית רובע הוא שטח של עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי, כמאה אמות מרובעות, ובקירוב חמישה מטרים על חמישה מטרים, כעשרים וחמישה מטרים רבועים. משום שמדובר בקטע קטן, אין הוא נחשב מקום נפרד ואין הבריות מתייחסות אליו ככזה. אך אם היה גדול מבית רובע, הריהו אזור בפני עצמו ואינו נכלל בשדה, והמוכר משייר לעצמו את סבך הקנים והגבעולים העומדים שם.
מדוע נקרא הדבר 'מחיצה'? מבאר המאירי, שהיה מקובל לשתול חלקות של קנים, גבעולים או עשבים גבוהים כדי לסמן היכן מסתיים שדהו של אדם והיכן מתחיל שדה שכנו, ומכאן השם מחיצה.
מכל מקום, סבך הגדול מבית רובע אינו נכלל במכירה אפילו הוא ניצב באמצע השדה. עוד נדון כיצד ייגש המוכר אל מקומו, אך הדבר דומה לנאמר בתחילת הפרק: המוכר בית אינו מוכר בהכרח את הבור שבמרתפו, אלא משיירו לעצמו, אף שהוא נמצא עם הבית ואף שהוא נמצא מתחתיו. אף כאן, סבך גדול העומד באמצע השדה הריהו דבר בפני עצמו ואינו נמכר.
"ואת השומרה שאינה עשויה בטיט":
סוכת שומר קטנה, המשמשת את השומר על השדות, כעין סוכה פשוטה שאינה עשויה בטיט - הריהי ארעית וחסרת חשיבות, אין בה מבנה של ממש והיא טפלה לשדה, ולפיכך נמכרת עמו. אך אם נעשתה בטיט, טיט על הגג וטיט על הקירות, והיא כמבנה קבוע - הרי זה מבנה בפני עצמו שאינו נכלל במכירה, אף שייעודו לשמש את השומר על השדה.
"ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה":
כל האילנות שבשדה נכללים במכירה, אך אילנות גדולים במיוחד נחשבים משמעותיים מכדי להיכלל. למעשה מדובר בשני סוגי עצים: החרוב והשקמה. עץ החרוב הוא עץ גדול; בארץ ישראל בימינו העצים הגדולים ביותר הנראים בשדות ובסביבות מרכז הארץ הם עצי החרוב, והם עשויים להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים כשהם חסונים. השקמה, המתורגמת פעמים רבות כעץ ה'סיקמור', נקראת למעשה שקמת-תאנה, ולאמיתו של דבר היא מין של עץ תאנה ולא עץ סיקמור. היא גדולה אף יותר, ועשויה להגיע לגובה של עשרים מטרים. עצים משמעותיים אלו שימשו להפקת קורות עץ לבנייה.
אומרת המשנה: אילן קטן, אפילו חרוב או שקמה, נכלל במכירה; אך אילן גדול ובוגר שהושקעה בו עבודה - עומד בפני עצמו. וכיצד מגדירים מהו אילן גדול ובוגר שהושקעה בו עבודה? נוקטת המשנה: "החרוב שאינו מורכב" - חרוב שעדיין לא הורכבו עליו ענפים אחרים. אין לכך קשר לדיני כלאיים, אלא זו נקודה אחרת: אילן המשמש ככנה וכבסיס להרכבת ענפים שיגדלו הלאה, מושקע, גדול ומשמעותי מכדי להיכלל במכירה.
והוא הדין בעץ השקמה. דרך גידולו הייתה בקציצתו, ולאחריה היה צומח מחדש כבול עץ ארוך, ישר וקשה, הראוי לשמש לקורות - שהרי לקורות נדרש עץ ארוך וישר. "בתולת השקמה" היא שקמה שמעולם לא נקצצה, והיא נכללת במכירה. אך שקמה שאינה בתולה, שכבר נקצצה כדי שתצמח ישרה ותשמש לקורות - הושקעה בה עבודה, הריהי עומדת בפני עצמה ואינה נכללת במכירת שאר השדה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המוכר שדה סתם, מוכר עמו את כל הטפל לו והמשמש את צרכיו: אבנים שיועדו לגדר, קנים העומדים להדליית הגפנים, תבואה המחוברת לקרקע, מחיצת קנים הקטנה מבית רובע, ושומרה שאינה עשויה בטיט. לעומת זאת, כל דבר העומד ברשות עצמו מחמת גודלו, קביעותו או ההשקעה שהושקעה בו - אינו נכלל במכירה: מחיצת קנים הגדולה מבית רובע, שומרה העשויה בטיט, חרוב מורכב ושקמה שאינה בתולה.