בבא בתרא פרק ד' משנה ט': מה נכלל במכירה

מקח וממכר וקניינים שכנים וחזקה קדושת ארץ ישראל

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

בבא בתרא, פרק ד', משנה ט' - המשנה האחרונה של הפרק. משנה זו באה כהמשך ישיר למשנה הקודמת, שבה עסקנו בשאלה מה נכלל במכירת השדה, וכעת באה המשנה לפרט מה אינו נכלל בה.

דברים שאינם נכללים במכירת השדה:

"אבל לא מכר לו את האבנים שאינן לצרכה" - במשנה הקודמת למדנו שאבנים המיועדות לצורכי השדה, כגון לבניית גדר סביבו, נכללות במכירה. אבנים אחרות המונחות בשדה נותרות נפרדות ומנותקות ממנו, ואף לאחר שמכר את שדהו רשאי המוכר לומר: השדה שלך, ואילו האבנים המפוזרות בו אני נוטל לצרכיי.
"ולא את הקנים שבכרם שאינם לצרכה" - מקלות, יתדות ומוטות המונחים בשטח הכרם ואינם משמשים כעת את הכרם, אינם טפלים לו ואינם נכללים במכירה, והמוכר נוטלם עמו.
"ולא את התבואה שתלושה מן הקרקע" - תבואה המחוברת לקרקע עוברת עם מכירת השדה, כפי שלמדנו במשנה הקודמת, אך תבואה שנתלשה אינה נכללת במכירה, והמוכר נוטלה עמו.

"בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה - הרי כולן מכורין": אם בשעת המכירה אמר המוכר "אני מוכר לך את השדה וכל מה שבתוכה", הרי שהפירות התלושים, הקנים שליד הכרם והאבנים המונחות בשדה - כולם נכללים במכירה, שהרי אמר במפורש "כל מה שבתוכה".

"בין כך ובין כך" - שבעה דברים שאינם נכללים לעולם:

ישנם דברים שאינם נכללים במכירה, בין אם אמר "היא וכל מה שבתוכה" ובין אם לא אמר, ואלו הם:

"מחיצת הקנים שהיא בית רובע" - סבך קנים שגודלו בית רובע ומעלה, דהיינו עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי. שטח גדול כזה נחשב שטח נפרד ומשמעותי בפני עצמו, ואף אם הוא נמצא באמצע השדה ממש, מן הסתם התכוון המוכר להוציאו מכלל המכירה.
"ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט" - סוכת שמירה שאינה ארעית אלא עשויה בטיט כמבנה של ממש. מבנה נפרד הוא, ואף אם אמר "השדה וכל מה שבתוכה" לא התכוון לכוללו, ובידו לשמור את הזכויות עליו לעצמו או למוכרו בנפרד.
"ולא את החרוב המורכב" - עץ חרוב שכבר שימש להרכבת ענפים; עץ מפותח, מושקע ומשמעותי, המהווה אמצעי ייצור נפרד ומובדל מן השדה.
"ולא את סדן השקמה" - גדמה של שקמה שנחתכה פעם אחת ועתידה לצמוח מחדש כגזע ישר וארוך המשמש לקורות. דבר חשוב ונפרד בפני עצמו, שאינו טפל לשדה.
"ולא את הבור" - בור המים שבשדה, שהוא עניין נפרד לעצמו.
"ולא את הגת" - מתקן דריכת הענבים.
"ולא את השובך" - מקום גידול היונים בצורה מסחרית, שהוא מבנה נפרד.

"בין חרבין בין ישובין" - אין נפקא מינה אם הבור, הגת והשובך עומדים כעת בשימוש או שהם ריקים ובטלים, כלומר שאין בהם מים, יין או יונים, אך שימשו בעבר וראויים לחזור ולשמש. בכל מקרה אינם נכללים במכירת השדה, אף אם אמר "היא וכל מה שבתוכה".

מחלוקת רבי עקיבא וחכמים - עין יפה או עין רעה:

כאן חוזרת המשנה למחלוקת שכבר פגשנו פעמיים בפרק זה, בשאלה מהו אופייה של מכירה:

לדעת רבי עקיבא: אדם מוכר בעין יפה, בנדיבות וברוחב לב, וממילא הכול כלול והמכירה מלאה.
לדעת חכמים: המכירה היא מעין משחק סכום אפס, ולפיכך מעכב האדם אצלו כל שביכולתו. הוא מוכר בעין רעה, מתוך גישה מצמצמת, ומשייר לעצמו כל שניתן.

כך ראינו קודם לכן: המוכר בית ובמרתפו בור, אין הבור נכלל במכירה. לדעת רבי עקיבא, כיוון שמכר את הבית מכר עמו את כל הזכויות, ואם ירצה להשתמש בבורו יצטרך לשאת ולתת מחדש על זכות גישה אליו. ואילו חכמים אומרים שאדם משייר לעצמו את הזכויות, שכן הוא מוכר באופן המצומצם ביותר, ואינו נזקק לקנות זכויות חדשות כדי לגשת לבורו.

אותו דיון ואותו מיקוד מופיעים כאן מילה במילה במשנתנו, אלא שהפעם מדובר בשדה ולא בבית. שואלת הגמרא: מדוע נשנה הדבר פעמיים? ומשיבה, שאלמלא כן היה מקום לומר שדין בתים שונה, שכן בבית קיים עניין הפרטיות, ומציאותו חמורה יותר מן השדה הפתוח שבו מיעוט פרטיות. באה המשנה להדגיש שאין הפרטיות עיקר הדבר, אלא האופן שבו אדם מתייחס למכירתו.

וההלכה, כאמור, כרבי עקיבא, שאדם מוכר בעין יפה ובלב שלם מבלי לשייר לעצמו זכויות. לפיכך אומרת המשנה שהמוכר "צריך ליקח לו דרך" - אף שלא מכר את הבור, את הגת ואת השובך, יידרש לקנות זכויות נפרדות כדי לגשת אליהם, שהרי בשעה שמכר את השדה התכוון לכל הזכויות שבו. וחכמים חולקים ואומרים "אינו צריך", שכן אדם מוכר בעין רעה ובאופן מצומצם, ומשייר לעצמו את זכות הגישה אל הבור או אל השובך, ואינו נצרך לרוכשה מחדש מן הקונה.

"ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו, שאינו צריך ליקח לו דרך" - מודה רבי עקיבא שאם פירש בשעת המכירה "הריני מוכר לך את שדי, חוץ מן השובך, מן הגת ומן הבור", בוודאי דעתו לחזור ולבוא לשם. הדבר הובהר לקונה, וממילא נכללה במכירה שמירת זכות הגישה אל הבור, אל הגת או אל השובך, ואין המוכר צריך לקנות זכויות חדשות.

"מכרן לאחר": המשנה ממשיכה באותו אופן שנקטה בו קודם לכן בפרק, למקרה ההפוך - שאין המוכר מוכר את השדה אלא את הנכס הכלכלי שבתוכו, את הבור, את הגת או את השובך. רבי עקיבא אומר "אינו צריך ליקח לו דרך": המוכר את הבור מכר עמו גם את זכות הגישה אליו, שהרי מוכר בעין יפה, ואין הקונה נזקק לרכוש זכות גישה לבור שקנה. וחכמים אומרים "צריך ליקח לו דרך": אדם מוכר בעין רעה, ואף שמכר את הבעלות על הבור ועל השובך, לא מכר את הגישה אליהם, והקונה יידרש לרכישה נפרדת של זכויות הגישה.

"במה דברים אמורים - במוכר":

כאן מביטה המשנה לאחור על הפרק כולו. עסקנו בשאלה מה נכלל ומה אינו נכלל במכירה כשהדבר לא פורש, ונקודת המוצא הייתה שקיים מתח בין הקונה למוכר, שכן כל שמקבל הקונה מפסיד המוכר. זהו מעין משחק סכום אפס, והשאלה היחידה היא עד כמה מוכן מוכר רגיל לוותר כשאמר שהוא מוכר בלי לפרט. אך כל זה במכירה בלבד, ואילו סוגי עסקאות אחרים אינם כן:

"אבל בנותן מתנה - זכה בכולן": הנותן מתנה, כגון לאחיינו האהוב, ומעניק לו את ביתו, את שדהו או את חצרו - מקבל המתנה זוכה בכול. כל הפרטים שמנינו לאורך המשנה כלולים, ואפילו המפתחות שבדלתות וכיוצא בהם. הנותן נותן בעין יפה, ולפיכך אינו משייר לעצמו דבר. באומרו "הריני נותן לך את שדי", כוונתו לשדה ולכל אשר בתוכו, לרבות האילנות הגדולים והמפותחים הגדלים בו.
"האחין שחלקו - זכו בשדה זכו בכולן": שני אחים שירשו שדה, עיר, חצר או בית מאביהם, וחלקו ביניהם - כל אחד מבקש להיות בעלים על נכסו בשלמות, באותו אופן שהיה הנכס בידי אביהם. לפיכך, כשמסכימים ביניהם שזה יטול את הבית וזה את השדה, אין האח נותן את השדה בלא האילן שבתוכו, אלא נותנו בשלמותו. אין זו מכירה אלא כמתנה, ולכן מי שנטל שדה מסוים, כל שבתוכו - ובכלל זה התבואה המחוברת - עובר עמו.
"המחזיק בנכסי הגר - החזיק בשדה החזיק בכולן": גר שלא נולדו לו בנים לאחר שנתגייר, אף אם היו לו בנים קודם גיורו, אין לו יורשים על פי הלכה, וכשמת נעשים נכסיו הפקר וכל הקודם זוכה. הבא להחזיק בשדהו של הגר ועושה מעשה קניין של חזקה, כגון שגודר גדר או משביח את הנכס באופן אחר, קונה את כל שבתוכו. וכן הדין בשתי שדות הסמוכות זו לזו: כשקנה אחת קנה את שתיהן. הזוכה מבקש לקנות את כל שהיה לגר, ואין אנו רוצים ליצור עמימות שמכוחה יבוא אחר ויאמר: את השדה קנית אך לא את האילן ולא את השובך, והריני נוטל את השובך. הכול כלול.

המקדיש את השדה:

המקרה האחרון הוא המקדיש את נכסיו, שהוא כנותנם לבית המקדש, כביכול נותנם להקב"ה. ומכיוון שאין אלו דברים העולים על גבי המזבח, הרי זו קדושת בדק הבית, שנועדה לשמש משאב כלכלי לבית המקדש: מוכרים את השדה, והכסף משמש לתחזוקת הבית. השאלה היא, כשיש בשדה אילנות או תבואה מחוברת, האם באמירת "הרי שדי מוקדשת לבית המקדש" נכללים גם מרכיבים אלו.

תנא קמא אומר: "המקדיש את השדה - הקדיש את כולן". דין ההקדש כדין נותן מתנה, שהרי נותן הוא מתנה כלפי שמים, וכשם שהנותן מתנה לאחיינו כולל את הכול, כך הנותן לבית המקדש - הכול כלול.

ורבי שמעון חולק ואומר שההקדש דומה למכר יותר מאשר למתנה. מבחינה ממונית נותן האדם משלו לבית המקדש, אך עושה זאת בצורה מצומצמת, שהרי אין טעם שירחיב יתר על המידה בנתינת שווי לבית המקדש. אמר שהוא נותן את השדה - לשדה בלבד נתכוון, ולא לתבואה התלושה שבו ולא לעץ החרוב המהודר הגדל בתוכו.

ומכאן חילוקו: דברים שאינם צומחים בשדה אינם נכללים, שכן ההקדש דומה למכר; אך דברים הצומחים מן הקרקע ממש, כאותם אילנות חשובים, נכללים מטעם אחר - מאחר שהקרקע עצמה נתקדשה, אף הצומח ממנה סופג את קדושתה.

נמצא לדעת רבי שמעון, שהמקדיש את שדהו אינו מקדיש את שאר הפריטים שבו: שובך אינו כלול, וגת אינה כלולה. אך מה שגדל בשדה עצמו, כגון האילנות, כן נכלל, מפני שהוא מחובר לקרקע שהיא הקדש. אלו הם היוצאים מן הכלל ולא הכלל: רבי שמעון אינו כולל את מרכיבי הייצור הכלכלי שבשדה, מלבד עץ החרוב אף שהורכב, וסדן השקמה אף שאינו אלא גדם שמשקיעים בו - אלו נכללים, משום שהם יונקים ומפיקים תועלת מן הקרקע עצמה שהיא הקדש.

לסיכום: במשנה זו למדנו אילו דברים אינם נכללים במכירת השדה - האבנים והקנים שאינם לצורכה והתבואה התלושה - ואילו שבעה דברים אינם נכללים אף באומרו "היא וכל מה שבתוכה": מחיצת הקנים שהיא בית רובע, השומירה העשויה בטיט, החרוב המורכב, סדן השקמה, הבור, הגת והשובך, בין חרבין בין ישובין. עמדנו על מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בעניין העין היפה והעין הרעה ובנפקותה לזכות הדרך, וכן על ההבחנה בין מוכר לבין נותן מתנה, אחין שחלקו, מחזיק בנכסי הגר ומקדיש, ועל שיטת רבי שמעון בדין ההקדש.

המאמר המקורי

אות בבא בתרא ד:ט

אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן לְצָרְכָּהּ, וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ, וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא תְלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵית רֹבַע, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה בְטִיט, וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב, וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה, וְלֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַגַּת, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, זָכוּ בַשָּׂדֶה, זָכוּ בְכֻלָּם. הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, הֶחֱזִיק בַּשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה: But he has not sold along with the field the stones that are not designated for use in the field, and not the reeds in the vineyard that are not designated for its use, and not the produce that is already detached from the ground. When the seller says to the buyer: I am selling you it and everything that is in it, all these components are sold along with the field. Both in this case, where he executes the sale without specification, and in that case, where he adds the phrase that he is selling everything that is in the field, he has not sold the cluster of reeds that occupy a beit rova or more, as they are considered a separate field, and he has not sold the watch station that is plastered with clay, and not the carob tree that has been grafted, and not the sycamore trunk. All of these entities are significant in their own right and have a status independent from that of the fields, and they are therefore not included in the sale of the field. In continuation of the previous mishna (68b) discussing one who sells a field, the mishna teaches that even if he says that he is selling it and everything that is in it, has sold neither the cistern, nor the winepress, nor the dovecote, whether it is abandoned or utilized, as these items are not part of the field itself. And the seller must purchase for himself a path through the buyer’s domain to reach whatever remains his. This is the statement of Rabbi Akiva, who holds that one who sells, sells generously; therefore, whatever is not explicitly excluded from the sale is assumed to be sold, and it is presumed that the seller did not retain for himself the right to the path that he requires to access his property. And the Rabbis say: The seller need not purchase a path through the buyer’s domain, as it is assumed that since the seller withholds these items for himself, he also reserves a path to reach them. And Rabbi Akiva concedes that when the seller says to the buyer in the bill of sale that he is selling the field apart from these things, i.e., the cistern and the winepress, he need not purchase for himself a path through the buyer’s domain. Since these items would have been excluded from the sale even if he had said nothing, it is assumed that he also meant to reserve for himself the right to access them. But if the seller kept the field but sold the cistern and winepress to another person, Rabbi Akiva says: The buyer need not purchase for himself a path through the seller’s domain to reach what he has bought, since a seller sells generously. But the Rabbis say: He must purchase for himself a path through the seller’s domain. In what case is this statement, that these items are excluded, said? It is said with regard to one who sells a field, but with regard to one who gives it away as a gift, it is assumed that he gives all of it, including everything found in the field. Similarly, with regard to brothers who divide their father’s estate among themselves, when they each acquire a field as part of their inheritance, they acquire all of it, including the items that would be excluded from a sale. So too, with regard to one who takes possession of the property of a convert, when he takes possession of a field, he takes possession of all of it. One who consecrates a field has consecrated all of it. Rabbi Shimon says: One who consecrates a field has not consecrated any of the items that are ordinarily excluded from a sale except for the grafted carob tree and the sycamore trunk.