בבא בתרא, פרק ח', משנה ז'. המשנה פותחת במקרה של אדם המבקש להעניק אחת מקרקעותיו לבנו או לבניו, ובה בעת לשמור לעצמו את זכות ההנאה מאותה קרקע - דמי השכירות שהוא גובה מן הדירה, הזכות להתגורר בבית שבבעלותו, או האפשרות לקצור את שדהו וליטול את היבול. כל הנאה שהיא, ברצונו לשמור לעצמו את הזכויות הללו, הן הנקראות זכות אכילת פירות. כלומר: זכויות התפוקה של הנכס נשמרות בידיו כל ימי חייו, ולאחר פטירתו יעבור הגוף - הנכס עצמו - לשימושם המלא של הבנים. עד אותה שעה מבקש הוא להקנות להם את הבעלות והקניין, ולהותיר בידו את זכויות השימוש.
מדוע ירצה אדם לנהוג כך? תשובה אפשרית: אדם הנושא אישה שנייה ואינו רוצה שכתובתה תשעבד גם את הנכס הזה, יכול להעניקו במתנה כבר עתה. נמצא שהוא נותן את הנכס מעכשיו, ובה בעת שומר לעצמו את זכות השימוש בו עד יום מותו.
לשון השטר - "מהיום ולאחר מיתה":
השאלה הראשונה שהמשנה באה להשיב עליה היא: באיזו לשון יש לנקוט בשטר כדי לתאר עסקה זו? על כך אומרת המשנה: "הכותב נכסיו לבניו - צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דברי רבי יהודה". עליו לכלול שני ביטויים: "מהיום" - שכן הקניין בגוף הנכס מתבצע כבר היום; ו"לאחר מיתה" - שכן פירות הנכס עוברים לבנים רק עם פטירתו.
מדוע נדרשת הלשון "מהיום"? משום שאילו היה כותב שהמתנה ניתנת לאחר מותו בלבד, לא היה לכך כל תוקף. אין אדם יכול להעניק מתנה לאחר מותו: ברגע המיתה נכנסים דיני הירושה לתוקפם באופן מיידי, והנכס שוב אינו שלו כדי שיוכל לתיתו. מנגד, אם הוא נותן במתנה גמורה עתה, הרי הכול נגמר עתה, ואין לדבר כל קשר למה שיארע לאחר מותו. לפיכך נדרשים שני הביטויים גם יחד - להראות שחלק מן העסקה חל מעכשיו וחלק ממנה חל לאחר מכן.
רבי יוסי חולק ואומר: "אינו צריך". לדעתו, די בכתיבת "לאחר מיתה" בלבד, ואין צורך להזכיר "מהיום", שכן התאריך הנקוב בשטר עצמו מעיד על זמן חלות הקניין. ועוד, אין אדם אומר שהוא נותן דבר לאחר מיתה אלא אם כן כוונתו להעביר את המשך השימוש לאחר מיתה, בעוד עיקר הנתינה נעשה מעכשיו - שהרי מתנה החלה רק לאחר המיתה אין בה ממש, ולעולם לא יתכוון אדם לכך, משום שאין הדבר אפשרי כלל. נמצא שדי בלשון "לאחר מיתה", המתייחסת לשימוש בנכס, ואילו נתינת גוף הנכס חלה מהיום מכוח התאריך הכתוב בשטר. וההלכה כרבי יוסי.
מכירת הנכס בידי האב או בידי הבן:
כעת מבררת המשנה כיצד הדבר בא לידי ביטוי למעשה. הפעם אין מדובר בכל הבנים, אלא באב שהעדיף אחד מבניו והעניק לו את הבית, ובלבד שיוסיף להתגורר בו עד יום מותו: "הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו" - הבעלות עוברת לבן כבר עתה, ואילו הזכות להיכנס ולגור או להשכיר ניתנת לו רק לאחר מיתת האב.
ומכאן קובעת המשנה שתי הגבלות:
"האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן" - לאב אין עוד זכות למכור את הבית, שכן הוא הוקנה כבר לבן.
"והבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב" - אף שהבן הוא הבעלים החוקי, אין הוא רשאי למכור, משום שבינתיים הבית עומד ברשות האב הזכאי לגור בו עד יום מותו.
ומה יהא הדין אם עברו האב או הבן על האיסור ומכרו? מן הסתם, משיתברר לקונה שהמכר כפוף להגבלות משמעותיות, יטען מקח טעות ויסתלק. אך אם לא עשה כן, ושני הצדדים ידעו היטב במה מדובר, מלמדת המשנה מה נמכר בפועל:
"מכר האב - מכורין עד שימות" - האב שמכר את המקום לאדם אחר, אף שאסור היה לו לעשות כן, מכרו קיים לעניין זכות השימוש: הקונה רשאי לגור בבית כל עוד האב בחיים, ומשמת האב עובר הבית לרשות הבן, והקונה מפנה את המקום.
"מכר הבן - אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב" - הבן שמכר בעוד האב בחיים, אין לקונה זכות שימוש כלשהי, שכן האב זכאי לגור שם. רק לאחר מיתת האב עובר הבית לקונה. עד אז אין הוא אלא קונה בשם בלבד.
זכויות האב בפירות:
ממשיכה המשנה: "האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה". כל עוד זכות השימוש בנכסים שמורה לאב, רשאי הוא לקצור מהם כרצונו ולהאכיל את הפירות לכל מי שיחפוץ. ההוה אמינא הייתה שמא ההיתר להשתמש בנכסים מוגבל להנאתו האישית של האב בלבד ואינו כולל צד שלישי. משמיעה המשנה שאין הדבר כן: האב שומר לעצמו זכויות בלתי מוגבלות בפירות הנכסים כל ימי חייו, ורשאי לעשות בהם כרצונו ולתיתם למי שירצה.
"ומה שהניח תלוש - הרי הוא של יורשין" - כל מה שנתלש מן הקרקע ונותר לאחר מיתת האב, אינו הולך אחר הקרקע. מאחר שנתלש, שוב אינו חלק ממנה אלא חלק מן העיזבון הכללי, ולפיכך הוא מתחלק בין כל היורשים שווה בשווה, על פי כללי הירושה הרגילים, ולא לאותו בן מסוים שקיבל את שאר הנכסים.
מחלוקת הראשונים בפירות העומדים להיתלש:
ראוי לציין מחלוקת ראשונים בעניין זה: מה דינם של פירות העומדים להיתלש וכבר הגיע זמן תלישתם, אך בפועל טרם נתלשו?
שיטת הרמב"ם: מאחר שכבר צריך היה לתלשם ורק לא נתלשו בפועל, נחשבים הם כתלושים, ואינם בטלים עוד לקרקע. כך ראינו לעיל בפרק חמישי, משנה ז', וכן הביא שם הברטנורא.
שיטת הרשב"ם: כל עוד לא נתלשו בפועל מן הקרקע, דינם כמחוברים ובטלים אליה, ולפיכך הם חלק מן הקרקע עצמה. (הרשב"ם הוא, אם תרצו, כרש"י על מסכת בבא בתרא, שכן רש"י אינו מצוי בחלק זה של המסכת.)
הברטנורא במשנתנו פוסק כרשב"ם, ונמצא שאינו עקבי בין דבריו בפרק ה' משנה ז' לבין דבריו כאן בפרק ח' משנה ז' - אך כך הם פני הדברים.
חלוקת העיזבון בין בנים גדולים וקטנים:
מכאן ואילך, אף שאנו עדיין באותה משנה, מתחיל נושא חדש (ובגמרא עצמה זו משנה נפרדת): כיצד מתמודדים למעשה עם חלוקת הנכסים שנותרו בעיזבון. אומרת המשנה: "הניח בנים גדולים וקטנים" - האב נפטר והשאיר אחריו בנים; לדוגמה ארבעה בנים, שניים גדולים ושניים קטנים, ואפשר שהם משתי מערכות נישואין.
"אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים" - האחים הגדולים אינם רשאים להתכסות על חשבון הקטנים, שכן ההנחה היא שבגדיהם של הגדולים יקרים מבגדי הקטנים, ואילו היינו מלבישים את כולם מן העיזבון היינו מוציאים על הגדולים יותר, ואין זה הוגן.
"ולא הקטנים ניזונין על הגדולים" - וכן הקטנים אינם ניזונים על חשבון הגדולים, שכן ההנחה היא שמזונות הקטנים יקרים ממזונות הגדולים: הם אוכלים בתדירות גבוהה יותר ומאכלים יקרים יותר.
"אלא חולקין בשווה" - החלוקה חייבת להיות שווה. אין אומרים "כל אחד לפי צרכיו", שהגדולים יקבלו בגדים יקרים והקטנים מזון יקר. ברור שביום שלאחר פטירת האב, כשהילדים זקוקים למזון ולבגדים באותו יום או למחרתו, אין די שהות לערוך את כל החישובים, להוציא צו ירושה ולחלק הכול שווה בשווה. לפיכך יש לשמור קבלות ולחשב בדיוק כמה הוצא על בגדיו של כל אחד מן הילדים וכמה עלה מזונו של כל אחד מהם, ובסופו של דבר לחלק את העיזבון שווה בשווה בין כל האחים על פי הלכות ירושה. יש לערוך התחשבנות מדויקת, כדי לוודא שכל אחד מקבל בדיוק את חלקו, ושאין האחד נוטל יותר מחברו מרגע פטירת האב.
"נשאו הגדולים - יישאו הקטנים" - אם נישאו הבנים הגדולים לאחר פטירת האב, לדוגמה בחתונות שנקבעו ליום שלמחרת הפטירה, ואילו הקטנים צעירים מכדי להינשא, יש להשיא אף אותם מן העיזבון באופן שווה. כלומר, אם כל אחד מן הגדולים קיבל מן העיזבון חתונה בעלות מאה אלף שקלים, יש להפריש מן העיזבון מאה אלף שקלים עבור כל אחד מן הקטנים, ורק את היתרה לחלק שווה בשווה. כך ראוי וכך הוגן.
נישאו הגדולים בחיי האב:
השורה הבאה במשנה עלולה להטעות, ויש להבחין בה הבחנה חשובה: כאן אין מדובר בבנים גדולים שנישאו לאחר פטירת האב, אלא בבנים שנישאו בחיי האב. שני הגדולים זכו לחתונות מפוארות במאה אלף שקלים לכל אחד, ואילו הקטנים נתייתמו בטרם נישאו, ועתה הם תובעים חתונות מפוארות כשל אחיהם.
על כך אומרת המשנה: "ואם אמרו קטנים: הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם - אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן". אין בית הדין נזקק לטענה זו. מה שנתן האב בחייו והוציא על בניו - זכותו הייתה, ומה שניתן ניתן. מרגע פטירתו מתחלקת הירושה שווה בשווה בין הבנים (תוך התעלמות מדין בכורה לצורך העניין), וכל אחד מן הבנים הצעירים יקבל במקרה זה רבע מן הירושה. אין כל הקצאה נוספת בשל החתונות המפוארות שמימן האב לגדולים בחייו: כאשר באים לחלק את הירושה, מחלקים אותה בהוגנות מוחלטת, שקל בשקל, בין כל היורשים ובדיוק על פי כללי הירושה.