בבא בתרא, פרק ח', משנה ח' - המשנה האחרונה של הפרק. בעיקרה זו חזרה על תוכן המשנה הקודמת, למעט יוצא דופן אחד המופיע בסופה. במשנה הקודמת עסקנו באופן חלוקת הירושה כאשר יש בנים, והתמקדנו בבנים שהם היורשים. משנתנו דנה במקרה שבו לא הניח האב בנים אלא בנות בלבד, והתשובה היא שבעיקרון הדין זהה לחלוטין.
"הניח בנות גדולות וקטנות":
אם לא הניח האב בנים אלא בנות, ובהן גדולות וקטנות - "אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות, ולא הקטנות ניזונות על הגדולות". משנפטר האב, אין הבנות הגדולות רשאיות ליטול יותר מחלקן ההוגן בירושה, אף אם הן זקוקות לבגדים מהודרים יותר. וכיוצא בזה, אין הבנות הקטנות מקבלות תוספת על חשבון האחרות אף אם הן נצרכות למזון יקר יותר. "אלא חולקות בשווה" - חלוקת העיזבון נעשית באופן שווה לחלוטין: אם יש ארבע בנות, כל אחת נוטלת רבע, ויש לאזן את החשבון, לשמור קבלות ולערוך חישוב מדויק.
"נישאו גדולות יינשאו קטנות":
אם נישאו הבנות הגדולות לאחר פטירת האב, והוצאות נישואיהן שולמו מכספי העיזבון, יש לשלם באותו אופן גם עבור הקטנות, דולר מול דולר, כדי שהחלוקה תהא הוגנת לחלוטין. כלומר: אם לאחר פטירת האב, ובטרם חולק הכסף, נישאו שתי הבנות הגדולות בהוצאה של 100,000 שקלים, יש להפריש 100,000 שקלים לחתונות הבנות הקטנות, ורק לאחר מכן לחלק את שאר העיזבון שווה בשווה בין הבנות.
טענת הקטנות לחתונה כשל אחיותיהן:
השורה הבאה במשנה, כמו במשנה הקודמת, מציגה מקרה חדש: הבנות הגדולות נישאו בחתונות מפוארות עוד בחיי האב, ועתה שתי הבנות הקטנות, שטרם נישאו ובאות לרשת, טוענות שברצונן לזכות בחתונות מפוארות כשל אחיותיהן. אומרת המשנה: "אם אמרו קטנות: הרי אנו נישאות כדרך שנישאתם אתם - אין שומעין להן". אין נענים לטענתן, אלא מחלקים את העיזבון בשווה בין ארבע הבנות, ומה שניתן בעבר - ניתן בעבר.
"זה חומר בבנות מבבנים":
חלקה האחרון של המשנה עלול להטעות. לכאורה נשמע כאילו מדובר בהמשך ישיר ובמסקנה של האמור לעיל, אך למעשה זהו דין חדש בפני עצמו: ישנו אופן אחד שבו ההתייחסות לבנות קטנות שונה, בהתאם לשאלה אם יש להן אחים גדולים אם לאו. הבדל זה מתבסס על הסוגיה שהוזכרה קודם לכן, ושבה נדון בהרחבה במשנה הבאה.
יש דין דרבנן, תקנת חכמים, שכאשר אישה נישאת, אחד מתנאי הכתובה הוא שהבעל יפרנס את בנותיה עד שייעשו גדולות - מבחינה טכנית, עד גיל שתים עשרה וחצי או עד נישואיהן. עד אז, האב או נכסי האב חייבים בפרנסת הבנות הקטנות, וחיוב זה קודם לכל שיקול של ירושה. לדוגמה: אדם שהניח שני בנים ושתי בנות ודירה אחת - בית דין מתערב, משכיר את הדירה, ומתוך דמי השכירות בסך 1,000 שקלים לחודש נותן 500 לכל אחת מהבנות לפרנסתן, ואילו הבנים נאלצים לחזר על הפתחים ולאסוף צדקה.
משנתנו באה ללמד את ההבחנה שבין שני המקרים:
שני בנים ושתי בנות: אם הניח שני בנים נשואים ושתי בנות קטנות שאינן נשואות, הבנות הקטנות נוטלות את הכול לצורך מזונותיהן.
ארבע בנות: אם הניח שתי בנות בוגרות ונשואות ושתי בנות קטנות שאינן נשואות, וארבעתן היורשות - אין הבנות הקטנות זוכות ליחס מיוחד. בדוגמה שהובאה לעיל, הדירה מושכרת, גובים 1,000 שקלים, ומחלקים אותם שווה בשווה בין ארבעתן: כל בת נוטלת 250, הקטנות שאינן נשואות והבוגרות הנשואות כאחת.
וזו לשון המשנה: "זה חומר בבנות מבבנים, שהבנות ניזונות על הבנים ואין ניזונות על הבנות". חומרא זו חלה על הבנות לעומת הבנים: בנות שאינן נשואות, שטרם מלאו להן שתים עשרה וחצי ונתייתמו בפטירת אביהן, ניזונות קודם לאחיהן כפי שתואר לעיל, אך אינן ניזונות קודם לאחיותיהן. ראוי להדגיש כי המזונות כוללים הכול - מזון, ביגוד, טיפול רפואי, דיור, וכל צורכי חייהן; ואף על פי כן, אין להן מזונות מיוחדים על פני אחיותיהן הגדולות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כאשר לא הניח האב בנים אלא בנות בלבד, חלוקת העיזבון בין הגדולות לקטנות נעשית בשווה, אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות ניזונות על הגדולות, ואם נישאו הגדולות מן העיזבון - מפרישים סכום זהה לנישואי הקטנות. עוד למדנו כי טענת הקטנות להינשא כדרך שנישאו אחיותיהן בחיי האב אינה מתקבלת. לבסוף עמדנו על דין חדש בפני עצמו: תקנת חכמים שבתנאי כתובה למזונות הבנות מעניקה להן קדימות על פני האחים, אך אין בה קדימות של בת אחת על פני אחיותיה.
בזה אנו מסיימים את פרק ח' של מסכת בבא בתרא, ובחלק הבא נעבור לפרק התשיעי.