בבא בתרא פרק ח', משנה ו'. נקודת המוצא של משנה זו היא שלאדם נתונה נאמנות מיוחדת, אמינות משפטית, לטעון שפלוני הוא בנו. זהו דין ייחודי: בדרך כלל, כאשר אדם טוען ללא ראיה שפלוני הוא אחיו, אין לדבריו השלכות מרובות כל עוד איננו מניחים שדבריו נכונים. אך כאשר אדם מכיר בפלוני כבנו, ניתנת לדבריו נאמנות מיוחדת.
מקור הדין בפסוק:
בסופה של הפרשה העוסקת בבכור נאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו". הפסוק עוסק בהקשר שבו מבקש האב כביכול לקפח את בנו מבכורתו, ואומר "יכיר" - הוא יודע בדיוק מיהו, ועליו לתת לו פי שניים מכל אשר ימצא לו. המילה "יכיר" מיותרת לכאורה בהקשר זה, ומכאן נלמד שהאב נאמן להכיר בבנו ולטעון שפלוני הוא בנו, ולטענה זו משקל מיוחד.
שני תחומים שבהם הנאמנות רלוונטית:
ירושה: אדם שנפטר והותיר שני בנים, ראובן ושמעון (ונניח שבתו היא הבכורה, כך שאין כאן דין בכור), ועל ערש דווי הצהיר: "יש לי בן נוסף, פייר שבצרפת, אחיכם מנישואים קודמים". מעתה שלושה בנים הם, ואף שאין כל ראיה לכך שפייר הוא בנו, על סמך אותה עדות בפני שני עדים יהיה זכאי לשליש מן הירושה. דין ייחודי הוא, שאינו נוהג בשאר קרובים: אדם חשוך ילדים, שדודיו יורשים אותו, אינו נאמן לומר "יש לי דוד נוסף בשם פייר בצרפת", ואין לדבריו משמעות.
ייבום: אדם שנפטר בלא צאצאים כלל - אלמנתו נזקקת לייבום או לחליצה עם אחיו. במשנתנו מדובר במי שלא היו לו ילדים, ולכאורה אף לא אח. אם הצהיר על ערש דווי "פלוני, פייר, הוא אחי" - אין לדבריו כל משקל, והאישה חופשית ואינה חייבת בייבום עם אותו אדם.
לשון המשנה:
"האומר זה בני נאמן" - האומר על פלוני שהוא בנו, נאמן. לנאמנות זו שתי השלכות: הבן יירש כשאר הבנים, אם ישנם; והאישה תיפטר מן הייבום, שהרי נותר לנפטר יורש (בהנחה שאותו ילד חי לאחר פטירת אביו).
"זה אחי אינו נאמן" - אך האומר "פלוני הוא אחי" אינו נאמן, לא לעניין חלוקת הירושה ולא לעניין חובת הייבום. אף על פי כן ממשיכה המשנה: "ונוטל עמו בחלקו".
נמחיש זאת: שלושה אחים - ראובן, שמעון ולוי. ראובן טוען שפייר שבצרפת הוא אחיהם, ואילו שמעון ולוי משיבים שאין הם יודעים על כך דבר. נפטר אביהם והותיר שנים עשר אלף. לדעת שמעון ולוי שלושה אחים הם, וכל אחד נוטל ארבעת אלפים; לדעת ראובן ארבעה אחים הם, וכל אחד נוטל שלושת אלפים. לפיכך נוטלים שמעון ולוי ארבעת אלפים כל אחד, ומתוך ארבעת האלפים של ראובן עליו לתת אלף לפייר, שהרי לטענתו שלו אין הוא זכאי אלא לשלושת אלפים, ופייר זכאי לשלושת אלפים. האלף בא, אפוא, מחלקו של ראובן בלבד, ואילו שמעון ולוי אינם חייבים לתת דבר.
"מת יחזרו נכסים למקומן" - אם נפטר פייר בחיי אביהם יעקב, נמצא שלא נותרו אלא שלושה אחים, ובכך מודים הכול. או אז מתפרקת כל המשוואה: החלק שראובן התכוון לתת לאח הנטען אינו ניתן, וכל אחד משלושת האחים נוטל ארבעת אלפים.
החידוש שבדין זה: אפשר היה לחשוב בטעות ששמעון ולוי יטענו כלפי ראובן - "אם אתה טוען שהוא אחינו ושהאלף עבר אליו, הרי מגיע לנו שליש מאותו אלף". אין הדבר כן, שכן הכול מסכימים שבשלב זה זכאי כל אחד לארבעת אלפים, ואין כל סיבה שהאחים האחרים לא יקבלו את חלקם.
"נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו" - אם נפטר פייר, וככל הידוע לנו אף הוא טוען, כטענת ראובן, שהם אחים, ונניח לצורך הדיון שקרוב משפחתו היחיד הוא אחיו לכאורה, ראובן. הואיל ושמעון ולוי קשורים אף הם לראובן, כאשר עובר עיזבונו של פייר לראובן הוא מתחלק בשלושה חלקים שווים: שליש לראובן, ושני שלישים לשמעון וללוי. כאן מסתיים חלקה הראשון של המשנה.
צוואת שכיב מרע:
המשנה שבה לעסוק בדרך שבה פועלת הירושה. במשנה הקודמת למדנו שאם אדם מצווה על ערש דווי, אפילו בעל פה בלבד, שברצונו לתת מתנה - דבריו קיימים כאילו עשה קניין רשמי. כאן מלמדת המשנה: "מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו הרי זו אינה כלום" - אדם שמת ומעולם לא הצהיר הצהרה שבעל פה, ונמצא שכתב צוואה על ערש דווי וקשרה על ירכו. אין חולק על כך שהוא שכתבה, שחתם עליה, שיש עליה עדים, ושהניחה על ירכו כדי שתימצא - ואף על פי כן אין לה כל משמעות הלכתית.
טעם הדבר: אם נכתב בדייתיקי "רצוני שנכסיי יעברו לחברי פייר שבצרפת", אין בכך ממש. בניו הם יורשיו, והם הנוטלים את הנכסים, והעובדה שכתב ואמר זאת לפני מותו אינה משנה דבר. תקנת חכמים המיוחדת אפשרה לשכיב מרע להצהיר בעל פה, וכאן לא הייתה הצהרה בעל פה אלא כתיבה בלבד, ולפיכך אין היא מחייבת.
"זיכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קיימין" - אולם אם בעודו בחיים כתב את הדייתיקי, אותה צוואה הנותנת מתנה, ומסרה לאדם אחר שיזכה בה עבור פייר שבצרפת - אין נפקא מינה מיהו המקבל את השטר לשם ביצוע הקניין: קרוב או שאינו קרוב, בן או שאינו בן - דבריו קיימים. המתנה הניתנת בדייתיקי מחייבת, שכן שטר כתוב שנמסר כקניין פורמלי אינו פחות מחייב מאמירה בעל פה.
נמצא, שכאשר שכיב מרע כותב את צוואתו כדי להעניק את כספו, ואפילו את כולו, לפייר - אדם מזדמן בפריז - ומוסרה לאחר, והלה מקבלה עבורו כדי לעשות קניין לטובתו, הרי פייר זוכה במתנה עוד בחייו של הנותן, וזכאי לכול, ואילו היורשים לא יקבלו במקרה כזה דבר.