לפנינו משנה ז' בפרק ו' של מסכת בבא בתרא. חלקה הראשון של המשנה בא לדון בזכויות הרבים בדרך שנהגו להשתמש בה מאז ומעולם.
דרך הרבים העוברת בשדה פרטי:
הציור הוא של אדם פרטי שבתוך שדהו הפרטי עוברת דרך שהרבים משתמשים בה מימים ימימה, והיא המחברת בין נקודה א' לנקודה ב'. טוען בעל השדה: הדרך עוברת בשטחי הפרטי, וברצוני ליטול אותה לעצמי; תמורתה אתן לרבים דרך חדשה, כחמש מאות מטרים דרומה, שאף היא תחבר בין אותן שתי נקודות עצמן.
העיקרון היסודי במשנתנו הוא שכל מה שהציבור השתמש בו נשאר של הציבור, ואין אפשרות ליטלו בחזרה. ומכאן לשון המשנה:
"מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו" - מעבר ציבורי, כביש, שביל או רחוב, העובר בתוך שדהו הפרטי.
"נטלה ונתן להם מן הצד" - נטל את הדרך לעצמו והציע לרבים דרך חלופית: סלולה ומוארת יותר, פחות משובשת, ואף מקצרת את המרחק מנקודה א' לנקודה ב'.
"מה שנתן נתן" - מה שמסר לציבור נעשה קניינם. ההנחה היא שהציבור כבר השתמש בדרך החדשה, ומשמסרה להם נעשתה חלק מרכוש הרבים.
"ושלו לא הגיעה" - החלק שביקש ליטול לעצמו אינו מגיע לרשותו, ואין בכוחו להשתלט עליו.
אין לו זכות ליטול את הדרך מן הרבים, ואף אם יטען שהדרך החלופית טובה באותה מידה או אף למעלה מכך - טענתו נדחית. שהרי הדר מצפון לדרך הישנה יאמר: אין הדבר נוח לי, שכן נאלץ אני להאריך חמש מאות אמה דרומה כדי לעלות על הדרך, וברצוני בדרך הישנה. נמצא שהרבים נשארים עם דרכם הישנה, ואילו הוא אינו משתכר דבר ומפסיד את הכול.
מידות הדרכים:
מכאן עוברת המשנה לעניין חדש: מידותיהן של דרך היחיד ודרך הרבים. עניין זה מחזיר אותנו ליסוד שעסקנו בו בפרק זה ובפרקים שלפניו - המוכר דבר לחברו, מה בכלל המכר. כלומר, אדם שהסכים להעביר דרך פרטית בחצרו, ובין שקיבל על כך תשלום ובין שלא, מה שיעורה?
"דרך היחיד ארבע אמות" - כשני מטרים, רוחב המספיק למעבר עגלה הנגררת בידי שוורים. זו דעת תנא קמא, והיא הדעה היחידה המובאת במשנתנו.
"אחרים" - בברייתא המובאת בגמרא נאמר שאין נותנים לדרך היחיד אלא שתיים וחצי אמות, שהוא הרוחב הנדרש למעבר חמור עם משאו. וכן נפסקה ההלכה.
"דרך הרבים שש עשרה אמה" - שיעור רחב ביותר, כשמונה מטרים, קרוב לשלושים רגל, כרוחבו של כביש מקובל. שיעור זה נלמד מן העובדה שזו מידתה של רשות הרבים לעניין הלכות הוצאה בשבת.
"דרך המלך אין לה שיעור":
כאן, לכאורה, סוטה המשנה לרגע מנושאה, ואגב הדיון בשיעורי הדרכים ובזכויות הציבור היא קובעת שלדרך המלך אין מידות. לרוב הדעות הכוונה היא שמלך המבקש לעבור מנקודה א' לנקודה ב' - רשאי לעבור היכן שירצה, ואפילו בשטח פרטי ובגדרות: הוא רומס את הנטיעות ופורץ את הגדרות כדי לאפשר לו ולפמלייתו לעבור, שכן המלך הוא המלך. אין כאן שיעור מזערי ואין שיעור מרבי.
אך אין המלך זוכה בבעלות על השטח ואינו רשאי להחרים קרקע ללא סיבה. מפורסם הסיפור בספר מלכים באחאב ובנבות, שרצה המלך ליטול את הכרם ולא היה בידו. אין אדם נוטל את שאינו שלו, ולמלך אין סמכות ליטול דברים - אך יש בידו לעבור דרכם.
"דרך הקבר אין לה שיעור":
בשורה זו שבמשנה נאמרו שני פשטים:
יש הלומדים שהדברים באים כהמשך לדינו של המלך: מדובר בהולכים ללוויה ועימם קהל, ומשום כבוד המת רשאים הם לעבור בחצרותיהם של אחרים ואינם נדרשים להקיף. אין להם רשות להפיל גדרות, אך רשאים לעבור בשטח פרטי.
ויש הלומדים שחוזרים אנו כאן לנושא הקודם - מי שמכר לחברו זכות מעבר לצורך קבורה. אף כאן אין לה שיעור, כלומר אין מידות קצובות, ולפיכך אין באמירה זו כשלעצמה התחייבות לדבר מסוים.
המעמד:
חלקה האחרון של המשנה חוזר לדבר בבירור על מכירת דבר מסוים: המוכר 'מעמד'. המעמד הוא שטח פתוח, מעין רחבה שבה מתאספים האנשים. נאמרו פשטים שונים במה שנעשה שם ולשם מה הוא משמש: יש שפירשו שהוא לצורך שבע העמידות שעוצרים בהן בדרך לבית הקברות או בחזרה משם, ויש שפירשו לצורך ניחום אבלים או לשמיעת ההספדים. על כל פנים, כאשר נדרש שטח פתוח שיכיל את הקהל הרב הבא ללוויה, ואדם שוכר לכך מקום ואומר שדרוש לו מקום למעמד - כמה שטח הוא מקבל?
"המעמד דייני ציפורי אמרו: בית ארבעת קבין" - הדיינים שבציפורי פסקו ששיעורו כשטח הדרוש לזריעת ארבעה קבין תבואה. למעשה, ומבלי להיכנס לכל פרטי החישוב, הכוונה לשטח של חמישים על שלושים ושלוש אמות, שהם אלף שש מאות שישים ושבע אמות מרובעות - שטח נאה של כעשרים וחמישה על שישה עשר מטרים. זהו השיעור הנחשב כמידת המקום הסבירה לעריכת מעמד, וזה הדין במי ששכר ושילם עבור מקום למעמד בחצרו של חברו לצורך מסע ההלוויה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דרך שהרבים השתמשו בה נשארת שלהם, ובעל השדה שנטל אותה והציע דרך חלופית - "מה שנתן נתן ושלו לא הגיעה". עמדנו על שיעורי הדרכים: דרך היחיד ארבע אמות לתנא קמא ושתיים וחצי אמות לאחרים (וכן ההלכה), ודרך הרבים שש עשרה אמה. כן למדנו שדרך המלך ודרך הקבר אין להן שיעור, ואת פסק דייני ציפורי שהמעמד שיעורו בית ארבעת קבין.