בבא בתרא, פרק ו', משנה ח' - המשנה האחרונה של הפרק. עניינה של המשנה באדם המבקש להקים לעצמו מקום קבורה. בדומה למשניות הקודמות, שבהן עסקנו במי שקונה קרקע לצורך בניית בית או שוכר קבלן שיבנה לו את הבית, ועמדנו על המידות המינימליות הנחשבות בית - כך גם כאן: הקונה מקום קבורה או המזמין את בנייתו, מהן המידות המינימליות שהוא זכאי להן?
מבנה מקום הקבורה בימי בית שני:
להבנת המשנה יש לעמוד תחילה על צורתם של מקומות הקבורה בתקופת בית שני. בדרך כלל היו חופרים באדמה חדר שיכול להכיל מספר גופות או אסופות עצמות של נפטרים שונים. המבנה כלל שלושה חלקים:
החצר: אזור הכניסה שממנו ניגשים אל מקום הקבורה, ממש כחצר כפשוטה, ומידתה שש על שש אמות - שיעור המספיק למיטה ולעוסקים בקבורה.
המערה: מן החצר נכנסים אל מערת קבורה אחת או יותר, וכל אחת נקראת מערה. המערה עצמה היא חלל פתוח.
הכוכין: בקירות המערה נחצבו גומחות הקרויות כוכין, ובהן הונח ארון או ארגז עצמות. עומק כל גומחה ארבע אמות, גובהה שבעה טפחים ורוחבה שישה טפחים.
בזמן הבית נהגו פעמים רבות בקבורה שנייה, כלומר קבורת האדם פעמיים: תחילה נקבר בחלל פתוח, ולאחר שנה, משנרקב הבשר, היו אוספים את עצמותיו ומניחים אותן בתיבה קטנה הקרויה גלוסקמא - מעין קופסת עצמות העשויה חרס או חימר, ולעיתים אף אבן. הגלוסקמאות היו כמעט כולן באותה מידה: רוחבן הפנימי כרוחב הגולגולת, שהיא העצם הרחבה ביותר, ואורכן כאורך עצם הירך, העצם הארוכה ביותר. משהוכנסו כל העצמות אל הגלוסקמא, הוכנסה הגלוסקמא אל תוך הכוך שבקיר.
מן החצר יכלו לצאת כמה מערות אל מתחת לאדמה - משני צדדיה, ימין ושמאל, ולעיתים אף בארבעת כיווניה - ובכל מערה ומערה נחצבו הכוכין. זהו הסידור שבו עוסקת המשנה.
לשון המשנה ומידותיה:
"המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר" - שני מקרים לפנינו: המוכר חלקת אדמה לחברו כדי שיקים בה מקום קבורה ואחוזת קבר, ומי שהקרקע שלו והוא שוכר קבלן שיחצוב עבורו את חדר הקבורה. בשני המקרים על המערה להיות ארבע על שש אמות (כשני מטרים על שלושה), ובקירותיה שמונה כוכין.
כיצד מתחלקים שמונה הכוכין? אם הכניסה מצד דרום, הרי מדרום לצפון שש אמות, וממזרח למערב ארבע אמות. בכותל המזרחי ובכותל המערבי, שהם הצדדים הארוכים באורך שש אמות, נחצבים שלושה כוכין בכל אחד; ובכותל הצפוני שכנגד, הקצר יותר, ברוחב ארבע אמות, נחצבים עוד שני כוכין - ובסך הכול שמונה.
מידות הכוך עצמו: עומקו ארבע אמות, שיעור המספיק לארון שלם עם הנקבר בתוכו; גובהו שבעה טפחים; ורוחבו שישה טפחים, שהם אמה אחת. מכאן החשבון: בכותל שאורכו שש אמות ניתן לחצוב שלושה כוכין, ובכותל שאורכו ארבע אמות שני כוכין בלבד, שהרי לצד הכוכין יש להותיר מחיצות סלע המחזיקות את הקירות, ואי אפשר לנצל את כל האורך.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון סבור כי מערות הקבורה גדולות יותר: החלל הפנימי של המערה - לא הקירות ולא הכוכין, אלא שטח העמידה עצמו - שש על שמונה אמות (כשלושה על ארבעה מטרים), ובו שלושה עשר כוכין.
וכיצד? הנכנס מצד דרום מוצא שמונה אמות בכותל המזרחי ובכותל המערבי, ובכל אחד מהם ארבעה כוכין ברוחב שישה טפחים - הרי שמונה. בכותל הצפוני, שרוחבו שש אמות, נחצבים שלושה נוספים - הרי אחד עשר.
וכיצד מגיעים לשלושה עשר? על ידי חציבה באלכסון: בפינה הצפונית מזרחית ובפינה הצפונית מערבית ניתן לחצוב כוך אלכסוני נוסף. וזהו שאמרה המשנה: "אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל" - משני צדי הכניסה נוסף כוך, ובסך הכול שלושה עשר.
החצר והמערות היוצאות ממנה:
"ועושה חצר על פי המערה, שש על שש, כמלא המיטה וקובריה" - לפני המערה עושים חצר, אזור תת-קרקעי שדרכו נכנסים אל חדר הקבורה, ומידתה שש על שש אמות - שיעור המספיק למיטה שלמה ולאנשים הקוברים אותו.
"ופותח לתוכה שתי מערות, אחת מכאן ואחת מכאן" - לדעת תנא קמא פותחים משני צדי החצר שתי מערות, אחת למזרח ואחת למערב, ובכל אחת מהן שמונה כוכין, כך שבסך הכול ניתן לקבור שישה עשר נפטרים.
"רבי שמעון אומר: ארבע לארבע רוחותיה" - לשיטתו לא זו בלבד שבכל מערה שלושה עשר כוכין, אלא שמן החצר האחת יוצאות ארבע מערות, לארבע רוחותיה. נמצא שלדעתו ארבע מערות כפול שלושה עשר כוכין, ואילו לדעת תנא קמא שתי מערות כפול שמונה כוכין.
ועוד נאמר: "הכל לפי הסלע" - ובכך נדחית הקביעה המספרית כולה. אין לקבוע באופן שרירותי כמה כוכין ניתן לדחוס במערה וכמה מערות ניתן לפתוח מן החצר, שכן הדבר תלוי בטיב הסלע ובתשתיתו: אם אין הסלע ניתן לחציבה מפני קשיותו, אי אפשר להוסיף. הכול נמדד אפוא לפי מה שניתן להפיק מן הסלע בפועל, מבחינת מספר החלקות הנמסרות לקבלן לפיתוח.
להלכה: נפסק כתנא קמא, ככל שיש לדבר נפקות למעשה: חלקת הקבר כוללת חצר של שש על שש אמות, ומשני צדיה מערה של ארבע על שש אמות, ובכל אחת משתי המערות שמונה כוכין - סך הכול שישה עשר מקומות קבורה.
ומכאן חשבון שטח הקרקע כולה: האורך שתים עשרה אמות - ארבע אמות של המערה עצמה, ועוד ארבע אמות של עומק הכוכין בכל אחד משני הכיוונים. והרוחב עשרים ושש אמות - ארבע אמות של עומק הכוכין מצד אחד, שש אמות של המערה, שש אמות של החצר שבאמצע, שש אמות של המערה השנייה, וארבע אמות של עומק הכוכין מן העבר השני. נמצא ששטח הקרקע הנדרש לקונה, לפי תנא קמא וכפי שנפסק להלכה, הוא שתים עשרה על עשרים ושש אמות.