בבא בתרא, פרק ו', משנה ו'. המשנה שלפנינו מציגה מציאות שבה לראובן גינה, ובתוך גינתו מצויה גינה נוספת השייכת לשמעון. כדי לגשת אל גינתו ולעבד בה את ירקותיו, נאלץ שמעון לעבור בשטחו של ראובן. השניים אכן הגיעו ביניהם להסכמה המבטיחה לשמעון זכות מעבר, אלא שלא פירטו את היקפה המדויק; כל הידוע הוא ששמעון רשאי לעבור בגינתו של ראובן כדי להגיע אל גינתו שלו.
שתי אפשרויות עומדות לפנינו:
אפשרות א': השביל שבו רשאי שמעון לעבור עובר באמצע גינתו של ראובן.
אפשרות ב': השביל מצוי בצדה של הגינה.
ההבדל המעשי שביניהן: אין לצפות מראובן שיחלק את זריעתו לשתי חלקות נפרדות. לפיכך, כאשר השביל עובר באמצע, רשאי ראובן לזרוע את כרוביו בכל שטח הגינה, לרבות מקומו של השביל, ועל שמעון להקיף את הכרובים בלכתו. לעומת זאת, כאשר השביל מצוי בצד הגינה, אין ראובן נזקק לזרוע בו, שכן נקל עליו לעצור את זריעתו סמוך לשביל; וכך יישאר השביל פנוי, בלא מכשולים העלולים להכשיל את שמעון ולהזיקו.
מכאן השאלה: מהן זכויות המעבר המדויקות המוקנות לשמעון, בשעה שלא נקבע בתנאי ההסכם דבר מלבד מקומה של הדרך?
כך פותחת המשנה: "מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו" - זהו שמעון, שגינתו מצויה בתוך תחומי גינתו של ראובן.
כאשר הדרך עוברת באמצע הגינה:
"נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין" - שמעון רשאי לגשת אל גינתו, אך רק בשעות המקובלות לעבודה בגינה, דהיינו בשעות היום. אין הוא רשאי לשהות שם בלילה ואף לא להסתובב שם בכל שעה שיחפוץ. גישתו מוגבלת, אך די בה כדי לאפשר לו את כל הנדרש לצורכי גינתו.
"ואינו מכניס לתוכה תגרין" - אין לשמעון זכות להכניס עמו אנשים נוספים. אם מגדל הוא גזרים בגינתו ומצא קונה לתוצרתו, אין הוא רשאי להביא עמו את הקונה, שכן משמעות הדבר היא מעבר של שניים בשביל הצר, ובכך ייגרם נזק רב לשביל ואף לכרובים שראובן מבקש לגדל.
"ולא יכנס מתוכה לתוך דרך אחר" - זכותו המלאה של שמעון להשתמש בדרך היא לצורך כניסה לגינתו בלבד, וזו זכותו היחידה. אין הוא רשאי לנצל את הדרך כקיצור דרך כדי להגיע ליעד אחר, כגון אל חצרו של לוי.
"והחיצון זורע את הדרך" - בעל השדה החיצוני, הוא ראובן, שהקרקע שעליה עוברת הדרך שייכת לו, רשאי לזרוע את ירקותיו אף במקום הדרך ולגדל שם את כרוביו כפי צרכו, שהרי השטח שלו הוא ואין מקום לחייבו לסבול חוסר נוחות. ואילו שמעון מצווה להקיף את הכרובים ולא להזיק להם.
כאשר ניתנה הדרך מן הצד:
כל האמור עד כה נאמר בדרך העוברת באמצע שדהו או גינתו של ראובן. אך במקרה של "נתן לו דרך מן הצד מדעת שניהם" - כלומר שהסכימו ביניהם ששביל הגישה של שמעון יהיה בצד שטחו של ראובן ולא באמצעו (ואין הם חייבים להסכים על כך, אלא ששניהם הסכימו) - הדין מיקל יותר, שכן אין מצפים מראובן לזרוע שם, ואף אין הוא חייב בכך; נקל עליו לעצור את זריעתו מעט קודם לכן, והדרך תיוותר פתוחה ונוחה יותר עבור שמעון.
"נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה" - שמעון רשאי ללכת בשביל הצדדי בכל שעה שיחפוץ, שכן אין ראובן יכול לטעון שהוא מפריע לו, ואין במעברו הפרעה לאיש.
"ומכניס לתוכה תגרין" - מאחר שאין ראובן מגדל כרובים בשביל זה, רשאי שמעון להביא עמו את הקונה המבקש לרכוש את גזריו, ושניהם הולכים יחדיו בשביל, שהרי אין בכך הפרעה או נזק לראובן.
"ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת" - אף על פי ששמעון רשאי להשתמש בשביל להיכנס לגינתו בכל עת, אין הוא רשאי להשתמש בו כדרך גישה לצרכים אחרים. כלשונו של ראובן: מותר לך לעבור בגינתי כדי להגיע לגינתך, אך לא כדי להגיע ליעד אחר.
"וזה וזה אינם רשאים לזורעה" - אין ראובן ואין שמעון רשאים לזרוע דבר בשביל הצדדי. ייעודו הוא הגישה לגינתו של שמעון בלבד: לראובן אין צורך לזרוע בו, שהרי זריעתו תפריע בדרך, ולשמעון אין כל זכות לזרוע בו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי היקף זכות המעבר נקבע לפי מקומה של הדרך. דרך העוברת באמצע הגינה מקנה לשמעון גישה מוגבלת: בשעות המקובלות בלבד, בלא הכנסת תגרים ובלא מעבר ליעד אחר, ובעל השטח רשאי לזרוע אף במקום הדרך. לעומת זאת, דרך שניתנה מן הצד מדעת שניהם מקנה כניסה ויציאה בכל עת והכנסת תגרין, אך אף היא אינה מתירה מעבר לשדה אחרת, ושניהם כאחד אינם רשאים לזורעה.