בבא בתרא פרק י' משנה ז': ירושה משותפת, שמות זהים וערבים

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

בבא בתרא, פרק י', משנה ז'. משנה זו כוללת לא פחות מחמישה נושאים שונים, ובגרסת המשניות שבתלמוד הבבלי היא מחולקת לארבע משניות נפרדות. הנושא הראשון אינו קשור לענייני השטרות שבפרקנו, אלא דווקא לפרקים הקודמים העוסקים בדיני ירושה. הסיבה להבאתו כאן היא, ככל הנראה, שבמשנה הקודמת עסקנו בלווה חסר אמצעים שנקלע לתסבוכת - נותר עם חוב לאחר פירעון חלקי וחשוף לאובדן השובר. אף משנתנו מציגה תרחיש נוסף שבו חוסר האמצעים מגביל את אפשרויותיו של האדם וחושף אותו להפסד.

שני אחים, עני ועשיר, שירשו מרחץ ובית בד:

המשנה פותחת: "שני אחים, אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן מרחץ ובית בד" - האב נפטר והוריש לשני בניו בית מרחץ או בית בד, הוא המכבש להפקת שמן מן הזיתים. כאן מתעמתות שתי עמדות:

האח העשיר: מבקש לשמור את הנכס לשימושו הפרטי, ומוכן כמובן לחלוק אותו עם אחיו - אך לא מעבר לכך.
האח העני: מבקש להפוך את הנכס למקור הכנסה - להשכיר את בית הבד או להפעיל את המרחץ כעסק - שכן הוא זקוק לכסף.

למי אנו שומעים?

מוכרח לומר שמדובר במרחץ או בבית בד קטן מכדי לחלקו לשניים, שהרי אילו ניתן היה לחלקו, היה כל אחד נוטל את חלקו ועושה בו כרצונו. בנכס שאין בו דין חלוקה - שהוא קטן מכדי ששני חצאיו יישארו כדאיים כלכלית - הכלל הוא שהתובע את החלוקה רשאי לומר "גוד או אגוד": או שתקנה ממני את חלקי, או שאקנה ממך את חלקך, וכך יישאר אחד מאיתנו בעלים יחיד, וזהו דין הוגן. אלא שאין אדם יכול לתבוע "גוד או אגוד" כשאין בידו כסף לקנות את חלקו של שותפו, ובענייננו את חלקו של אחיו - ולאח העני אין כסף זה, ולפיכך אינו יכול להעלות דרישה זו.

לפיכך קובעת המשנה שהאופן שבו נעשה שימוש בנכס בחיי האב הוא שיימשך:

"עשאן לשכר - השכר לאמצע" - אם שימשו בעבר להכנסה משכירות, ימשיכו להשכירם, והרווחים הולכים לאמצע ומתחלקים בין שני האחים כדיני ירושה - מחצה על מחצה, בהנחה שאין כאן בכור.
"עשאן לעצמן" - אם שימשו לצרכים פרטיים. הגרסה "לעצמן" תמוהה מעט, ובבבלי, וכן בראשונים רבים, הגרסה היא "עשאן לעצמו" - שהאב השתמש במרחץ או בבית הבד לשימושו הפרטי. במקרה זה לא ישכירו את הנכס, אלא "הרי העשיר אומר לעני: קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד" - קנה לך עבדים שיסיקו את התנורים ויפעילו את המרחץ, והבא זיתים וסחוט אותם בבית הבד. כלומר: זהו משאב פרטי; רצונך להשתמש בו - בבקשה, ואם אין ידך משגת, אין זו בעייתו של העשיר. הנכס נשאר פרטי, וזכותו המלאה של העשיר לעמוד על כך, שכן כך היה השימוש מאז ומעולם.

לדקדוקי הלשון: המילה "ועשם" שבמשנה אינה מלשון עשייה ויצירה, אלא קרובה למילה "עיסוי" שבעברית המודרנית - לחיצת הזיתים וסחיטתם במכבש שבבית הבד.

שניים בעיר אחת ששמותיהם זהים:

כאן חוזרת המשנה לענייני שטרות, ומציגה מקרה יוצא דופן: עיר שבה נושאים שני תושבים שם זהה לחלוטין. מאז תקופת המשנה נהגו לזהות את הצדדים לשטר בשמם ובשם אביהם - פלוני בן פלוני, יוסף בן שמעון. מה יהיה הדין כשישנם שני "יוסף בן שמעון"? תשובת המשנה בקצרה: שטר מעורפל, שבו קיימים שני אנשים אפשריים בעלי שם זהה מאותה עיר, אינו בר אכיפה. הפתרון הוא להוסיף פרטי זיהוי לשם, כדי שיהיה ידוע באיזה יוסף בן שמעון מדובר.

לשון המשנה: "שניים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון". מכאן שני דינים:

"אין יכול להוציא שטר חוב זה על זה" - אם האחד הלווה לחברו, אין המלווה יכול לגבות בבית דין, שכן בשטר כתוב שיוסף בן שמעון חייב ליוסף בן שמעון, והנתבע יכול להדוף את הטענה ולומר: "על מה אתה מדבר? אני המלווה ולא הלווה". טענה זו מתקבלת בבית הדין, שהרי אין בשטר דבר המוכיח אחרת. ייתכן שהלווה נוהג כנוכל, וייתכן שדווקא המלווה כביכול הוא הנוכל - מכל מקום השניים מתדיינים ביניהם, ואין עדים שיוכלו לאמת מי מהם זה.
"נמצא לאחד בין שטרותיו: שטרו של יוסף בן שמעון פרוע - שטרי שניהם פרועין" - צד שלישי מצא במגירתו פתק המעיד שההלוואה שנתן ליוסף בן שמעון כבר נפרעה. מאחר שהלווה לשני האנשים ואינו יודע מי מהם פרע, עליו להתייחס לשתי ההלוואות כאילו נפרעו. לא ממידת חסידות בלבד, אלא מעיקר הדין: אין הוא רשאי לגבות שלא כדין, שמא זה שממנו הוא גובה כבר שילם. מדובר במי שאינו זוכר מי פרע, ולכן עליו לנקוט משנה זהירות ולא לגבות מאיש.

שואלת המשנה: "כיצד יעשו?" - כיצד להתמודד עם מצב שבו שני אנשים באותה עיר נושאים שם זהה? המשנה מציעה סדר של פתרונות:

"ישלשו" - יוסיפו שם שלישי: לא "יוסף בן שמעון" בלבד, אלא "יוסף בן שמעון בן יעקב" - שם הסב מצד האב.
"ואם היו משולשים - יכתבו סימן" - אם שני האנשים משולשים, כלומר גם שם הסב זהה בשניהם (יוסף בן שמעון בן יעקב), יש לתאר את בעל השטר בסימן מובהק: "יוסף בן שמעון הנמוך, בעל האף הגדול", וכיוצא בזה.
"ואם היו מסומנים - יכתבו כהן" - אם אף הסימנים זהים בשניהם, יש לציין נתון אחר, כגון שבטם - כהן; ואם אין נתון כזה, יורדים דור נוסף אחורה, עד הדור הרביעי. פתרון זה קשה עוד יותר, שהרי לא כל אדם יודע מי היו הסב-רבא והסבתא-רבתא שלו.

הכלל הוא שיש לעשות כמיטב היכולת, ואם אין דרך להבחין ביניהם - נותרים עם חוזה שאינו בר אכיפה. כיום, כמובן, לא היה הדבר מתעורר, שכן משתמשים במזהים ייחודיים, כמספר תעודת זהות, לאימות מי משניהם הוא הצד לשטר.

"האומר לבנו: שטר בין שטרותיי פרוע":

אדם השוכב על ערש דווי אומר לבנו: "שטר בין שטרותיי פרוע ואיני יודע איזהו" - במגירתי מונחת ערימה של שטרי חוב, ואחד מהם כבר נפרע, אך איני יודע איזה. עתה אוחז הבן בעשרה שטרות, ואף שתשעה מהם תקפים, אין הוא יכול לממש אף אחד מהם, שכן אינו יודע איזה נפרע ואינו רוצה לגזול; ולפיכך מכל מי שאינו פורע מרצונו אין הוא רשאי לגבות, שמא תהא זו גבייה שנייה. לכן אומרת המשנה: "שטרות כולן פרועין".

"נמצא לאחד שם שנים - הגדול פרוע והקטן אינו פרוע" - אם בין השטרות מצוי לווה אחד שלווה פעמיים, חמישים בשבוע אחד ומאה בשבוע השני, ובידו שני שטרי חוב. מאחר שהאב אמר ששטר אחד נפרע - אחד בלבד נפרע ולא השני. על הבן להניח את התרחיש הנוח ללווה: החוב הגדול, המאה, נחשב פרוע, והחוב הקטן, החמישים, אינו פרוע. את החמישים הוא רשאי לגבות; את המאה אינו גובה, שמא כבר נפרעה. ומובן שאם הלווה אומר שמעולם לא פרע - יפרע את אשר הוא חייב.

דין הערב:

נושא חדש לגמרי: ערב, הוא הנותן ערבות להלוואה. שמעון מבקש ללוות כסף מראובן, וראובן חושש שלא יחזיר לו. ניגש אדם שלישי - שכן עשיר, נקרא לו וורן - וראובן אומר לו: "אם תסכים לכסות את ההלוואה במקרה ששמעון לא יעמוד בה, אלווה לו". משיב וורן: "אם שמעון לא יחזיר לך, אני אחזיר". זהו ערב קלאסי, כשהוא נכנס לחוזה באופן זה.

בתרחיש זה אומרת המשנה: "המלווה את חברו על ידי ערב - לא יפרע מן הערב" - אין המלווה רשאי לדרוש את כספו מן הערב. כוונת הדברים היא שאין הוא רשאי לעשות זאת בטרם מיצה את זכויותיו המשפטיות כלפי שמעון הלווה. אין הוא יכול לומר: "וורן, שמעון אינו משלם לי ואין בכוחי להתעסק בכך, שלם אתה עכשיו". וורן רשאי להשיב: "תבע את שמעון בבית דין ויפעילו עליו לחץ לשלם; ואם יחויב שם ובכל זאת יסרב - כי אז מובן שאני הערב ואשלם". אך תחילה עליך למצות את האפשרויות ולהוציא נגדו פסק דין.

"ואם אמר: על מנת שאפרע ממי שארצה - יפרע מן הערב" - אם בשעת מתן ההלוואה התנה המלווה שיוכל להיפרע ממי שיבחר, מן הלווה או מן הערב, רשאי הוא לגבות מן הערב אף בלא לתבוע את הלווה בבית דין. תחילה עליו לבקש מן הלווה שיפרע; ואם הלה משיב שאינו יכול או שאינו מוכן, יכול המלווה לדלג על שלב בית הדין, לפנות ישירות אל וורן הערב ולומר: "חברך הלווה אינו מחזיר לי את כספי, עליך לשלם" - ואכן וורן יידרש לשלם.

חסורי מיחסרא - שיטת תנא קמא:

במשנה חסרות מילים. הגמרא קובעת כאן "חסורי מיחסרא והכי קתני" - יש להוסיף מילים לתוך המשנה כדי שתתפרש כראוי, ומדובר בשיטה אחרת לגמרי, שנכנה אותה שיטת תנא קמא, שכן בהמשך יחלוק עליה רבן שמעון בן גמליאל.

המילים החסרות: "במה דברים אמורים - בשאין נכסים ללווה". כלומר, הדין שהמלווה שהתנה "על מנת שאפרע ממי שארצה" אינו נדרש לתבוע את הלווה בבית דין, אמור דווקא כשאין ללווה נכסי מקרקעין ידועים שמהם יוכל לגבות.

וכפי שראינו כבר פעמים רבות: בשעה שאדם נותן הלוואה, כל נכסי המקרקעין של הלווה - הקרקע וכל המחובר לה, דירה, בית או חווה - משתעבדים לחוב באופן אוטומטי. חל עליהם שעבוד, כמשכנתה של בנק, והם עומדים כביכול כערבים להלוואה, ולכן הם מכונים בכל התורה כולה "נכסים שיש להם אחריות": נכסים הנושאים באחריות במקרה של אי פירעון. ואף אם מכר אותם הלווה לצד שלישי לאחר שלווה, אם אין הוא פורע יכול המלווה לפנות אל הקונה ולומר: "בית זה קנית מן הלווה שלי לאחר שנתתי את ההלוואה; היה עליך לבדוק ברישום ולראות ששטרי מונח ושרובץ עיקול ושעבוד על הנכס - ועתה אגבה מנכסך".

לפיכך, אף שהמלווה התנה "על מנת שאפרע ממי שארצה" ורשאי לפנות אל הערב בלא בית דין, הדבר אמור רק כשאין ללווה נכסי מקרקעין העומדים כערובה להלוואה. נכסי המקרקעין הם כמעין ערב הקודם לוורן, הערב האנושי. על כן אומר תנא קמא: "אבל יש נכסים ללווה - לא יפרע מן הערב" - כשיש ללווה נכסים, על המלווה לנסות תחילה לגבות מן הנכסים המשועבדים, ורק אחר כך לדרוש את כספו מן הערב.

ערב קבלן:

מכאן, לאחר מילים חסרות נוספות, עוברת המשנה לנושא חדש: ערב קבלן. אין זה ערב רגיל האומר "הלווה כסף לחברי שמעון, ואם לא יחזיר לך - אחזיר אני", אלא האומר: "הלווה לשמעון, ואני אשלם לך בחזרה". הרי הוא כלווה שני, כשותף שווה לחוב. במקרה כזה אומר תנא קמא: "אף על פי שיש נכסים ללווה - יפרע מן הקבלן" - אם אין הלווה משלם, יכול המלווה לפנות ישירות אל הערב, ואינו נדרש כלל לטרוח בהוצאת ערך מנכסי הלווה.

שיטת רבן שמעון בן גמליאל:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללווה - לא ייפרע מן הערב" - לדעתו, כאשר יש ללווה נכסים, בין שמדובר בערב רגיל, האומר "הלווה לשמעון, ואם לא ישלם לך - אשלם אני", ובין שמדובר בערב קבלן, האומר "הלווה לו ואני אחזיר לך", אין ההלוואה נפרעת מכיסו של הערב אלא לאחר שתובעים תחילה את הלווה בבית דין.

ערב לכתובת אישה:

בנושא קרוב, אף שאינו זהה, ממשיכה המשנה: "וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: ערב לאישה בכתובתה" - ראובן נושא את לאה, ולאה חוששת להינשא לו משום שאין הוא בעל אמצעים: "כיצד אדע שתשלם לי את כתובתי אם תגרשני?" מביא ראובן את חברו וורן שיתחייב כערב על הכתובה, כדי שאם ראובן לא ישלם - ישלם וורן. ערבות זו כמובן תופסת.

"והיה בעלה מגרשה - ידירנה הנאה" - כפי שלמדנו, אם קיבל וורן על עצמו ערבות קבלן, יכולה לאה לגבות ממנו מיד משאין ראובן משלם. אך בבוא ראובן לגרש את לאה, קודם לגבייה עליה לידור נדר שלא ליהנות עוד מבעלה לשעבר. ואין זה נדר רגיל, אלא נדר חמור "על דעת רבים", שאין דיין יחיד, ואפילו מומחה, יכול להתירו, אלא בית דין רשמי בלבד - וכל זאת "שמא יעשו קנוניא", שמא ירקמו השניים מזימה ותרמית משותפת.

ומהי אותה קנוניה? ראובן אומר ללאה: "נוכל להתעשר. חברי וורן עשיר מאוד. אגרש אותך ולא אשלם לך את כתובתך, את תגבי את הכסף מוורן, ואחר כך נינשא מחדש ונטוס לטהיטי, עשירים על חשבונו". על כן אמרו חכמים שניתן למנוע זאת מראש, בכך שנחייב את לאה לידור תחילה שלא תיהנה מראובן - ומשעה שלא יוכלו לשוב ולהינשא זה לזה, נעצרת המזימה.

וכלשון המשנה: "שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה" - שמא ירקמו ראובן ולאה מזימה להוציא כסף מוורן הערב, "ויחזיר את אשתו" - ולאחר שיקבלו את כספו יחזיר ראובן את לאה ויישאנה מחדש, והשניים ייצאו מכך עשירים. אמנם וורן, שנאלץ לשלם מדין ערב, רשאי לתבוע את ראובן ולהיפרע ממנו, אך אין זה אומר שראובן אכן ישיב לו את כספו: ראובן ולאה עלולים להימלט לטהיטי, ווורן יישאר מול שוקת שבורה, בלא כל דרך לגבות את הכסף שראובן זמם לגזול ממנו.

המאמר המקורי

אות בבא בתרא י:ז

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, עֲשָׂאָן לְשָׂכָר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. עֲשָׂאָן לְעַצְמָן, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבָּד. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב. נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, יְשָׁלֵשׁוּ. וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, יִכְתְּבוּ סִימָן. וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ: In a case where there are two brothers, one poor and one rich, and their father left them a bathhouse or an olive press as an inheritance, if the father had built these facilities for profit, i.e., to charge others for using them, the profit that accrues after the father’s death is shared equally by the two brothers. If the father had built them for himself and for the members of his household to use, the poor brother, who has little use for these amenities, cannot force the rich brother to convert the facilities to commercial use; rather, the rich brother can say to the poor brother: Go take servants for yourself, and they will bathe in the bathhouse. Or he can say: Go take olives for yourself, and come and make them into oil in the olive press. If there are two people who were living in one city, one named Yosef ben Shimon and the other also named Yosef ben Shimon, one cannot present a promissory note against the other, as the purported debtor can claim: On the contrary, it is you who owed me money; you repaid me and I returned this note to you upon payment. Nor can another, third person, present a promissory note against either of them, as each one can claim: It is not I but the other Yosef ben Shimon who owes you money. If a document is found among one’s documents stating: The promissory note against Yosef ben Shimon is repaid, and both men named Yosef ben Shimon owed this man money, the promissory notes of both of them are considered repaid, as it cannot be determined which debt was repaid and which is outstanding. What should two people with the same name in a single city do in order to conduct their business? They should triple their names by writing three generations: Yosef ben Shimon ben so-and-so. And if they have identical triple names, i.e., not only their fathers but their grandfathers had identical names, they should write an indication as to which one is referred to, such as: The short Yosef ben Shimon or the dark Yosef ben Shimon. And if they have identical indications, they should write: Yosef ben Shimon the priest, if one of them is a priest. In the case of one who says to his son before dying: One promissory note among the promissory notes in my possession is repaid, but I do not know which one, the promissory notes of all of those who owe him money are considered repaid, i.e., they are not valid for collection, as it cannot be determined which debt was repaid and which are outstanding. If there were found among his papers two promissory notes owed by one person, the one for the greater amount is considered repaid, and the one for the smaller amount is not considered repaid and can be collected; the debtor is favored in the case of an uncertainty. One who lends money to another with the assurance of a guarantor cannot collect the debt from the guarantor. But if the creditor said to the debtor: I am lending the money on the condition that I will collect the debt from whomever I wish, i.e., either the debtor or the guarantor, he can collect the debt from the guarantor. Rabban Shimon ben Gamliel says: If the debtor has property of his own, then whether in this case, where the creditor stipulated this condition, or that case, where he did not, he cannot collect the debt from the guarantor. And so Rabban Shimon ben Gamliel would say: If there is a guarantor for a woman for her marriage contract, from whom the woman can collect payment of her marriage contract instead of collecting it from the husband, and her husband was divorcing her, the husband must take a vow prohibiting himself from deriving any benefit from her, so that he can never remarry her. This precaution is taken lest the couple collude [kenunya] to divorce in order to collect payment of the marriage contract from this guarantor’s property, and then the husband will remarry his wife.