בבא בתרא פרק י', משנה ו'. משנה זו כוללת שני חלקים שאינם קשורים זה לזה: החלק הראשון עוסק בשטר שהלך והיטשטש או שנמחק, ובשאלה כיצד מחליפים אותו כדי שיישאר בר תוקף; החלק השני חוזר במידת מה לנושא שנידון במשנה הקודמת - כיצד נוהגים כאשר הלווה פרע את חובו באופן חלקי.
החלק הראשון - שטר שנמחק:
"מי שנמחק שטר חובו" - ראובן הלווה לשמעון והחזיק בשטר חוב, אלא שהשטר התבלה, נפל למים או דהה בשמש, והכתב אינו קריא עוד. במצבו זה אין אפשרות לגבות בו. ואולם המלווה מבקש לגבות את חובו, ובידו עדים היכולים לאשר בדיוק את תוכן השטר: התאריך שבו נכתב, הסכומים, זהות המלווה והלווה ושאר הפרטים החשובים.
"מעידין עליו עדים" - עליו להביא את שני עדיו שיעידו לטובתו בפני בית דין. ראוי לציין כי זהו הנוסח שלפנינו, ואילו לברטנורא ולראשונים גרסה שונה: "מעמיד עליו עדים", כלומר הוא מעמיד את עדיו. עדים אלו מאשרים מה היה תוכן השטר קודם שנמחק, נהרס, אבד או דהה.
"ובא לפני בית דין ועושין לו קיום" - המלווה בא לפני בית הדין עם שטרו הבלוי ועם שני עדיו, ובית הדין נותן בידו שטר חלופי. 'קיום' הוא מלשון לקיים: שטר המאשר את מה שהיה כתוב בשטר המקורי.
ונוסח שטר הקיום: "איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו":
"איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו" - זהו המלווה, ראובן שלנו, שהיה בידו שטר ונמחק עד שנעשה בלתי קריא.
"ביום פלוני" - התאריך הנרשם אינו התאריך שבו נכתב שטר הקיום, ואף לא התאריך שבו נמחק השטר או נשטף, שכן אלו אינם רלוונטיים. הרלוונטי הוא התאריך שבו נכתב השטר המקורי, וזהו פרט חיוני: אם אין העדים יכולים לברר תאריך זה במדויק, אין הדבר מתקדם כלל.
"ופלוני ופלוני עדיו" - הקיום מפרט אף מי היו העדים המקוריים, כדי שהלווה, אם ירצה לערער על השטר, יוכל לפנות אליהם ולהראות שהם פסולים.
בדרך זו יכול ראובן לגבות את חובו, בהסתמכו על כת העדים השנייה המאמתת את תוכנו של השטר הראשון.
מדוע התאריך הוא קריטי:
כאשר אדם מלווה בשטר, נכסי הדלא ניידי של הלווה - קרקעותיו והדברים המחוברים לקרקע - משועבדים כולם להלוואה. אם לא יפרע הלווה את חובו, משמשים נכסים אלו שהיו ברשותו בשעת ההלוואה כביטחון ועירבון לפירעון. לפיכך, אם מכר הלווה בינתיים את הנכס לצד שלישי, רשאי המלווה לפנות אל הקונה ולתבוע ממנו את חובו, שהרי שעבודו קודם. מכאן שהכול תלוי בתאריך: האם המכירה לצד השלישי קדמה להלוואה או באה לאחריה. משום כך חייבים העדים המעידים על הקיום לדעת במדויק את התאריך המקורי של ההלוואה ולהעיד עליו.
החלק השני - פירעון חלקי:
חלקה השני של המשנה מנותק מן הראשון, ואנו חוזרים בו לעניינה של המשנה הקודמת, שנושאה היה אסמכתא. כאן נדון מה נעשה בשעה שהלווה פרע את חובו בחלקו: ראובן הלווה לשמעון מאה, ושמעון משיב לו ארבעים בלבד ונותרו שישים לתשלום. שתי אפשרויות עומדות בפניהם, אם רצונם שהכול יהיה מגובה בשטרות כדין:
החלפת השטר: קורעים את שטר החוב שכתוב בו מאה, וכותבים תחתיו שטר חדש על יתרת ההלוואה - שישים. חסרונה של דרך זו: להלוואה החדשה תאריך חדש ומאוחר, יום הפירעון החלקי, ונמצא שהמלווה מאבד את השעבוד החוזר אחורה אל ההלוואה המקורית, וכוחו נחלש.
כתיבת שובר: המלווה נותן ללווה קבלה, ובה כתוב שהחזיר לו ארבעים ביום פלוני. אם ינסה המלווה לגבות בהמשך את כל המאה, יוציא הלווה את הקבלה ויוכיח שכבר פרע ארבעים. חסרונה של דרך זו: על הלווה להיזהר עד מאוד שלא לאבד את השובר, שאם יאבדנו ייאלץ לשלם פעמיים. ובימי המשנה הרי חולדות מכרסמות בשטר, והוא עלול ללכת לאיבוד או להעלות עובש, ונמצא הלווה מועמד בסיכון.
ואין אפשרות להקדים את זמנו של השטר החדש, שכן שטר מוקדם פסול לחלוטין ואין חכמים סומכים עליו כלל. אף אם ייכתב בו כל הסיפור בפירוט - שזוהי הלוואה שנייה הבאה במקום הראשונה, שהייתה הלוואה מקורית של מאה ונפרעה חלקית - אין הדבר מועיל. השורה התחתונה: חכמים אינם מקבלים שטרות הנכתבים בתאריך מסוים ומתייחסים לשעבוד מתאריך קודם, שכן זהו מתכון לאסון. מכאן החיסרון הגדול שבהכנת שטר חלופי.
"מי שפרע מקצת חובו" - הלווה החזיר חלק מן ההלוואה, ארבעים מתוך מאה, ומה ייעשה עתה? בכך נחלקו התנאים:
"רבי יהודה אומר יחליף" - אין כופין את הלווה להסתפק בקבלת שובר, ובידו הזכות לדרוש שטר חדש שבו רשום רק הסכום שנותר. אמנם בכך נחלש כוחו של המלווה, אך כך הדין.
"רבי יוסי אומר יכתוב שובר" - יש להיטיב עם המלווה ולא להחליש את כוחו, ולפיכך ייתן המלווה שובר ללווה, והלווה יהיה מוגן באמצעותו.
"אמר רבי יהודה: נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים" - כתיבת שובר מטילה נטל נוסף על הלווה, שעליו לשמור שלא ייאכל שוברו בידי העכברים ושלא ילך לאיבוד, ובכך הוא מועמד בסיכון.
"אמר לו רבי יוסי: כך יפה לו, ולא יורע כוחו של זה" - אדרבה, יפה הדבר: החשש מאובדן השובר מפעיל לחץ על הלווה לפרוע את חובו מוקדם יותר, במלואו, ולהסדיר את החשבון בטרם יאבד את שוברו. ואילו כתיבת שטר חדש היתה מרעה את כוחו של המלווה, שכן לא יוכל עוד לגבות מנכסים שנמכרו בין תאריך ההלוואה המקורית לתאריך השטר החדש. לדעת רבי יוסי אין להחליש בשום צורה את זכותו של המלווה, אלא ייתן שובר, והאחריות מוטלת על הלווה לפרוע את חובו בזמן ובמהירות האפשרית.
לסיכום: בחלקה הראשון של המשנה למדנו על שטר שנמחק - המלווה מעמיד עדים בפני בית דין, ובית הדין עושה לו 'קיום', שטר חלופי הכולל את שם המלווה, את תאריך השטר המקורי ואת שמות העדים, שכן התאריך הוא היסוד לשעבוד הנכסים ולגבייה מן הלקוחות. בחלקה השני עמדנו על פירעון חלקי ועל מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי - החלפת השטר או כתיבת שובר. וההלכה כרבי יוסי: כותבים שובר, והאחריות לשומרו מוטלת על הלווה.