בבא בתרא, פרק י', משנה ח' - המשנה האחרונה של המסכת. משנה זו כוללת לכל הפחות שני נושאים נפרדים. הנושא הראשון עוסק ביכולתו של המלווה לגבות מנכסים משועבדים, עניין שכבר נגענו בו במשנה הקודמת.
הקדמה: נכסים משועבדים ונכסים בני חורין:
כאשר שמעון לווה כסף מראובן, כל נכסיו הממשיים של הלווה - קרקעות ודברים המחוברים לקרקע - נקראים 'נכסים משועבדים' או 'נכסים שיש להם אחריות'. נכסים אלו עומדים הכן תחת שעבוד, כמעין משכנתא, ומשמשים כערב לחוב: אם לא יפרע הלווה את חובו, רשאי המלווה לגבות מהם. יתרה מזו, אף אם מכר הלווה את הקרקע לצד שלישי, בא המלווה אל הקונה ואומר לו: בשעה שנתתי את ההלוואה חל שעבוד על נכס זה, וזכות קדימה לי בו כבנק המחזיק במשכנתא ראשונה, ולפיכך אני נפרע ממנו.
כיצד הדבר הוגן כלפי הקונה? התשובה היא שהכול תלוי בפומביות ההלוואה: הנחת היסוד היא שבידי הקונה היה לדעת כי המוכר לווה כסף וכי נכסיו משועבדים. בימינו נערכות בדיקות בטאבו; בימי המשנה, הלוואה שנכתבה בשטר רשמי ונחתמה בידי שני עדים הייתה בגדר "הלוואה פומבית" - הדבר מתפרסם, יוצא לו קול, והציבור יודע עליו. מכאן שעל הקונה מוטלת האחריות לברר את הדברים קודם הרכישה.
לעומת זאת, הלוואה שנעשתה כעניין פרטי בין הלווה למלווה בלבד, בלא עדים ובלא שטר רשמי, אין בידי הקונה כל דרך לדעת עליה, ולפיכך לא יחול שעבוד על הנכס שרכש. אף שטר כתוב בלא עדים אינו מספיק, וכן עדים בלא שטר כתוב אינם מספיקים, שכן אין בשני המצבים הללו פומביות מספקת שיצא לדבר קול.
לשון המשנה:
"המלווה את חברו בשטר - גובה מנכסים משועבדים" - כאשר ראובן הלווה לשמעון בשטר שעליו חתומים עדים, ולא נפרע החוב, רשאי המלווה לגבות מן הנכסים שהיו בבעלות הלווה בשעת ההלוואה, אף אם הם מצויים כעת בידי צד שלישי.
"על ידי עדים - גובה מנכסים בני חורין" - הלוואה שניתנה בפני שני עדים אך בלא שטר, כלומר מלווה על פה, אינה אירוע פומבי, ולפיכך אין המלווה גובה אלא מנכסים בני חורין. ראוי לדייק בלשון: 'משועבדים' מלשון עבד, ו'בני חורין' מלשון חירות - נכסים שאינם נתונים תחת שעבוד ועודם נקיים בבעלות הלווה.
"הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - גובה מנכסים בני חורין" - כאשר המלווה מוציא שטר חוב הכתוב וחתום בידי הלווה עצמו, אך אין עדים חתומים עליו. אף שלפנינו חוזה כתוב, אין הוא נחשב כמלווה בשטר, אלא כעניין פרטי, וכמלווה על פה ממש. לפיכך אין המלווה גובה אלא מנכסי הלווה עצמו, ולא מצד שלישי שקנה ממנו.
ערב שחתם לאחר חיתום שטרות:
מכאן עוברת המשנה לעניין הקשור לקודמו: מה דינו של ערב שערבותו נכתבה בשטר, אך "היה לאחר חיתום שטרות" - לאחר חתימות העדים שנתנו תוקף לשטר. בדרך כלל נכללת הערבות בגוף השטר: ראובן הלווה מאה לשמעון, שמעון יפרע ביום פלוני, ולוי ערב לחוב, ולאחר כל זה חותמים העדים. כאן, לעומת זאת, נכתב בשטר רק שראובן הלווה לשמעון, בלא כל אזכור של ערב, שני העדים חתמו, ומתחת לחתימותיהם הוסיף לוי וחתם: אם לא יפרע שמעון - אני הפורע.
אומרת המשנה: "גובה מנכסים בני חורין". מובן מאליו שהערב מחויב, שהרי ביצע התחייבות רשמית ועליו לפרוע במקרה שלא יפרע הלווה, אך אין גובים ממנו אלא מנכסיו הפנויים בלבד. הטעם לכך: משחתם מתחת לחתימות העדים, התחייבותו כערב הרי היא כעניין פרטי שאין הבריות יודעות עליו. לפיכך, כאשר מוכר הערב את נכסיו לאחר, אין בידי הקונה כל דרך לדעת שקדמה כאן התחייבות המטילה שעבוד על אותם נכסים, ומשום כך גובה המלווה מן הערב מנכסים בני חורין בלבד, ולא מנכסים שכבר מכר.
המשנה מביאה מעשה שאירע בפועל: "מעשה" - מקרה כזה בא לפני רבי ישמעאל, שבו חתם הערב מתחת לעדים, וכעת מבקש המלווה להיפרע ממנו. פסק רבי ישמעאל: "גובה מנכסים בני חורין" - אין המלווה גובה אלא מנכסים המצויים כעת בבעלות הערב, ולא מנכסים שכבר מכר לאחר, מן הטעמים שנתבארו.
על כך חלק בן ננס. שמעון בן ננס תנא הוא, ומאחר שלא הייתה לו סמיכה אין הוא נקרא 'רבי'. אמר לו בן ננס: "אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין". לדעתו, מלווה שנתן הלוואה בשטר חתום בעדים בלא שהוזכר בו הערב, והערב חתם לאחר מכן מתחת לחתימות העדים - אינו יכול לגבות מן הערב כלל: לא מנכסיו המכורים ואף לא מן הנכסים שברשותו כיום.
שאל רבי ישמעאל: "למה?" השיב לו בן ננס במשל: "החונק את אחד בשוק" - ראובן חונק את שמעון בשוק על שלא פרע את חובו, ומוכן להורגו. "ומצא חברו" - רואה שמעון את לוי חברו עובר שם, ומבקש ממנו שיאמר לראובן כי הוא יפרע את ההלוואה. אומר לוי לראובן: "הנח לו" - הנח לשמעון, ואני אדאג לחוב. הדין הוא "פטור" - אין לוי מחויב כלל, שכן לא נעשה כאן קניין רשמי ולא נוצרה התחייבות הכובלת אותו לשלם; כל כולו לא בא אלא להצלת שמעון.
וכאן טמון היסוד הלמדני: "שלא על אמונתו הלווהו" - ההלוואה שנתן ראובן לשמעון לא הותנתה מעולם בערבותו של הערב, ביושרתו, באמינותו או בהבטחותיו. ראובן נתן את כספו לשמעון, ורק לאחר מכן נכנס הערב לתמונה - בין בשוק בשעה שהלווה נחנק, ובין בשטר לאחר שההלוואה כבר בוצעה והעדים חתמו עליה, שהרי הכול כבר בגדר מעשה עשוי. במקרה כזה אין התחייבות רשמית מצד הערב ואין אפשרות גבייה ממנו.
"אלא איזהו ערב שהוא חייב?" - "הלווהו ואני נותן לך". אם קודם שניתנה ההלוואה אומר הערב לראובן: הלווה כסף לשמעון ואני ערב לך - הרי זה "חייב", והערב מחויב לפרוע במקרה שלא יפרע הלווה. וטעם הדבר: "שעל אמונתו הלווהו" - ההלוואה ניתנה על סמך הבטחתו של הערב ועל סמכה בלבד, ואלמלא נתן את ערבותו להבטחת ההלוואה, לא היה ראובן מלווה לשמעון מלכתחילה.
סיום המסכת: "הרוצה שיחכים":
דברי רבי ישמעאל שבסוף המשנה הם סיומה של המסכת כולה. ראוי לזכור כי בבא בתרא הייתה במקורה חלק ממסכת אחת גדולה - מסכת נזיקין - שראשיתה בבבא קמא. מדובר בשלושים פרקים המקיפים את כלל דיני ממונות ונזיקין, הדינים שבין אדם לחברו ודיני הכספים, ועתה אנו מתבוננים לאחור על כל אותם שלושים פרקים.
אמר רבי ישמעאל: "הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע". הרוצה להחכים ישקיע את מאמציו בשליטה בדיני ממונות ובנזיקין, נושאי סדר נזיקין, שאין תחום בתורה גדול מהם. בביאור הדימוי למעיין הנובע נאמרו שני כיוונים:
באר או בור מים עשויים להתייבש, ואילו המעיין נובע ואינו פוסק - שואבים ממנו ללא הרף ותמיד ממשיכים מימיו לנבוע. כך גם דיני ממונות: כושר ההמצאה האנושי עצום וכמעט אינסופי ביצירתיותו, ותמיד מתעוררות שאלות חדשות של 'מה אם', מבנים חדשים, עסקאות והסדרים חדשים ונסיבות בלתי צפויות. נמצא שדיני ממונות פותחים אפשרויות בלתי מוגבלות שיש להביא בחשבון, מה שאין כן בשאר תחומי ההלכה.
התפארת ישראל מבאר בכיוון נוסף: בשאלות שביורה דעה או באורח חיים - אם דבר פלוני כשר, או אם יש לחזור ולברך - יכול המשיב, אף אם אינו בקי דיו או שאינו מעמיק דיו, לפסוק להחמיר: יברך שוב, או ישליך את המאכל. הקלה היא להחמיר, ואין המחמיר נדרש להתאמץ ולהגיע לשורש הדין. אך בדיני ממונות עומדים לפניך שני בעלי דין, ואין כאן אפשרות של חומרה, שכן כל זכות שתעניק לראובן יוצאת מכיסו של שמעון וכן להפך. לפיכך אין חירות לפסוק מספק, ומוטל על הדיין לרדת לעומקה של הלכה ולבררה עד תומה. חובה ייחודית זו, שאינה קיימת אלא בדיני ממונות, היא שמחכימה את האדם ומחדדת את מחשבתו לברר כל פרט ופרט.
מוסיף רבי ישמעאל דברי שבח לבן ננס: "והרוצה שיעסוק בדיני ממונות - ישמש את שמעון בן ננס". ראוי לו לאדם לשמש וללמוד אצל שמעון בן ננס, שהיה המומחה הגדול בכל הנוגע לדיני ממונות. אף על פי כן, אין ההלכה למעשה כבן ננס אלא כרבי ישמעאל: ערב שקיבל על עצמו קניין גמור, אף אם הדבר נעשה לאחר שכבר ניתנה ההלוואה, מתחייב בכך התחייבות רשמית. לפיכך, כאשר תובע המלווה את כספו ואין בידו לגבות מן הלווה, ובא אל הערב - חייב הערב לפרוע את החוב.
ובזאת אנו מסיימים, בסיעתא דשמיא, את מסכת בבא בתרא. המסכת הבאה, אם ירצה השם, היא מסכת סנהדרין.