בבא בתרא פרק ב', משנה ו'. במשנה הקודמת עסקנו בשובכים ובגידול יונים ותורים, ואילו משנתנו סוטה לרגע מן הנושא וחוזרת לעניין שנלמד במסכת בבא מציעא - דיני אבידה. השאלה הנדונה: המוצא גוזל של יונה או של תור שעדיין אינו מסוגל לעוף אלא מדדה על הקרקע, האם רשאי ליטלו לעצמו?
הכלל שנתבאר במסכת בבא מציעא פשוט הוא: אם אין דרך לזהות למי שייך החפץ, רשאי המוצא ליטלו לעצמו; ואם ניתן לזהות מהיכן הגיע או למי הוא שייך, חלה עליו מצוות השבת אבידה.
כלל חמישים אמה:
משנתנו קובעת כי גוזלים קטנים מדדים בסמיכות מקום בלבד, ואינם מתרחקים יותר מחמישים אמה מן השובך שממנו יצאו. לפיכך, גוזל הנמצא בתוך חמישים אמה משובך - מניחים שמשם הגיע ומשיבים אותו לבעליו. נמצא במרחק גדול מזה - מניחים שאדם הפילו שם או כיוצא בזה, והמוצאו רשאי לשמרו לעצמו.
שני שובכים בתוך חמישים אמה:
מה הדין כאשר שני שובכים עומדים בתוך חמישים אמה מן המקום שבו נמצא הגוזל המקפץ? כאן נוקטת ההלכה סדר הכרעה:
רוב: העיקרון המנחה הראשון. המשנה אינה מזכירה זאת בפירוש, אך כך היא ההלכה - "כל דפריש מרובא פריש", כלומר דבר שפרש ממקומו, מניחים שפרש מן הקבוצה המרובה. לפיכך אם האחד שובך גדול, שיש בו יונים רבות, והשני קטן, שיש בו מעט, מניחים שהגוזל שנמצא על הקרקע שייך לקבוצה הגדולה, ומשיבים אותו לבעל השובך הגדול.
קרוב: אם שני השובכים שווים בגודלם, ובכל אחד מהם מאה עופות למשל, שוב אין הרוב מסייע בידינו, ועוברים לקריטריון המשני - קרבת מקום. שתי המילים נשמעות דומות, רוב וקרוב, אך אין ביניהן קשר אטימולוגי: רוב עניינו ריבוי, וקרוב עניינו קרבה. לכן אם הגוזל נמצא קרוב יותר לאחד השובכים, והשובכים שווים במניין העופות שבהם, נותנים אותו לבעל השובך הקרוב.
מחצה על מחצה: אם המצב שקול לחלוטין - השובכים שווים במניין היונים, שהוא הגורם העיקרי, והגוזל נמצא במרחק שווה משניהם, שהוא הגורם המשני - חולקים את שוויו בין שני הבעלים, שהרי אין בידינו כל דרך לקבוע מהיכן הגיעה יונה זו.
לשון המשנה:
"ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה - הרי הוא של בעל השובך" - גוזל שאינו יכול לעוף והוא מקפץ על הקרקע סמוך לשובכים, ונמצא בתוך חמישים אמה מן השובך, מניחים שהוא של בעל השובך, שהרי מהיכן עוד יכול היה להגיע? ולפיכך משיבים לו אותו.
"חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו" - נמצא במרחק העולה על חמישים אמה מכל שובך, המוצא זוכה בו לעצמו, שכן למי שאיבדו אין כל תקווה לקבלו בחזרה. יש כאן ייאוש בעלים, ואין חובת השבת אבידה.
"נמצא בין שני שובכות - קרוב לזה שלו, קרוב לזה שלו" - כאשר שני השובכים עומדים בתוך חמישים אמה ממקום המציאה והם שווים בגודלם במניין העופות, בעל השובך הקרוב יותר הוא הזוכה בגוזל שנמצא.
"מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו" - נמצא בדיוק באמצע שבין שני השובכים, ובשניהם מניין יונים שווה, שני הבעלים חולקים את שוויו בשווה ביניהם.
לסיכום: במשנה זו חוזרים אנו לדיני אבידה. גוזל שאינו יכול לעוף ונמצא בתוך חמישים אמה משובך - שייך לבעל השובך; רחוק מחמישים אמה - שייך למוצאו מחמת ייאוש בעלים. עמדו בין שני שובכים, מכריעים תחילה על פי רוב ("כל דפריש מרובא פריש"), ואחריו על פי קרוב, ובשקילות גמורה - שניהם יחלוקו.