אנו ממשיכים בפרק ב' של מסכת בבא בתרא, ולפנינו משנה ה'. מוקד המשנה הוא שובכי יונים - המקום שבו מגדל אדם יונים ותורים לצורך בשרם, זבלם וכיוצא בזה - ומכאן נלמדות כמה הלכות שונות.
הרחקת הסולם מן השובך:
הדין הראשון עוסק במי ששכנו מחזיק שובך, והוא מבקש להציב סולם קבוע או גרם מדרגות חיצוני בצד הבית, כדי לעלות מבחוץ אל הקומה השנייה, כעין מדרגות חירום. עליו להיזהר שלא להעמיד את הסולם סמוך לשובך של שכנו, שכן חיית טרף עלולה לטפס בסולם, לקפוץ פנימה ולטרוף את היונים. וזו לשון המשנה: "מרחיק את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה" - יש להרחיק את הסולם מרחק של ארבע אמות (כשש או שבע רגל), כדי שחיית טרף לא תוכל לקפוץ מן הסולם אל תוך השובך.
באשר לזיהוי ה'נמייה': התרגום 'דלק' (marten) מבוסס על דברי רש"י, אולם חיות אלו אינן מצויות בארץ ישראל, ומסתבר כי תרגום מדויק יותר הוא 'סמור' (polecat). מכל מקום, תהא החיה אשר תהא, לצורך הבנת ההלכה ניתן לדמות זאת לחתול מצוי.
"ועושה כותל מן המזחילה ארבע אמות":
כאן פותחת המשנה בעניין נפרד. 'מזחילה' היא מרזב מי הגשמים. במקומות גשומים מצוי שהמרזב נסתם, ויש לנקותו מדי שנה כדי למנוע הצפה מן הגג. לפיכך, אם השכן בונה את כותלו סמוך מדי לכותל שבו קבוע המרזב, לא יוכל בעל המרזב לגשת אליו ולהעמיד שם את סולמו, ונמצא ביתו ניזוק בהצפה. על כן שנינו: "ועושה כותל מן המזחילה ארבע אמות" - הבונה כותל חדש מול כותל שיש בו מרזב, חייב להותיר רווח של ארבע אמות, "כדי שיהא זוקף את הסולם" - שיוכל בעל המרזב להכניס את סולמו, להשעינו ולגשת אל המרזב שלו.
הרחקת השובך מן העיר:
מכאן עוברת המשנה לסוג אחר של נזק הנגרם מן השובכים. המגדל כמות של יונים, סופן שיצאו לחפש מזון, ומזונן הוא תבואה. אם לשכן מונחת תבואה על הגג לייבוש, יאכלוה היונים ויסבו לו נזק והפסד. היונים הן, למעשה, מעין חולדות מעופפות, ולפיכך אין להציב את השובך סמוך לשכנים, במקום שבו הן עלולות לפגוע בתבואתם - שהרי לכל אדם מצויה תבואה, ונמצא הדבר גורם צרות מרובות.
נקודת המוצא של המשנה היא שטווח החיפוש הרגיל של היונים אחר מזון הוא חמישים אמה (כעשרים וחמישה מטרים). אף שביכולתן לעוף למרחק רב יותר, אין הן טורחות בכך בדרך כלל. מכאן שני דינים:
שובך שמחוץ לעיר: יש להרחיקו חמישים אמה מקצה העיר, כדי שאיש מבני העיר לא יינזק מאכילת תבואתו על ידי היונים.
שובך שבתוך העיר: מי שברשותו שטח פרטי גדול, אף שהוא מוקף שכנים, אינו רשאי להעמיד שובך בחצרו אלא אם כן יש חמישים אמה לכל כיוון מן השובך. שאז יכול לומר: אף שאני יושב בתוך העיר, שטחי גדול, ואין שכניי ניזוקים, שכן היונים משיגות את רוב מזונן בתוך חמישים אמה.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: אמת שרוב מזונן של היונים מצוי בתוך חמישים אמה, אך היונים מסוגלות לעוף למרחק, וכשהן מחפשות מזון הן נוטלות משל אחרים אף ממרחק גדול יותר. לפיכך יש לקבוע את שיעור ההרחקה לפי מלוא טווח מעופן הרגיל של היונים, וזה השטח שיש לתת. לשיטתו, "בית ארבעת כורין", שיעורו מאתיים שבעים וארבע אמות. אין צורך להיכנס כאן לדרך החישוב; העיקר הוא שנדרש מרחק של מאתיים שבעים וארבע אמות לכל הכיוונים בין השובך לבתי בני אדם, כדי שלא יינזקו.
הלוקח שובך קיים:
אולם הרוכש בית שכבר קיים בשטחו שובך, אף שהוא סמוך מאוד לביתו של אחר או לשאר בתי העיר - והכוונה למרחק של עשר אמות בלבד, ואף כאן אין צורך להיכנס לחישוב - אין מחייבים אותו להרחיק. אף שהוא סמוך לבתי כולם, ובני העיר טוענים כלפיו שהשובך גורם להם נזק, בידו להשיב: הבית עומד כאן זה זמן רב, וחזקה שמאחר שהיה לאדם זה שובך במקום שנים רבות, הסכמתם לכך; ועתה אין בכוחכם לשנות את הכללים לאחר שקניתי את הבית על תנאים אלו. משום כך רשאי הוא לשמור על המצב הקיים ולהותיר את שובכו על מכונו, ובני העיר אינם יכולים למחות - אלא אם כן יעלה בידם להוכיח שאין הדבר כן, ושכבר קודם שנכנס לבית ניסו להסיר את השובך.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה דינים: הרחקת הסולם ארבע אמות מן השובך מפני חיית טרף; הותרת ארבע אמות מן המזחילה כדי שיוכל בעל המרזב לזקוף את סולמו; הרחקת השובך חמישים אמה מן העיר או חמישים אמה לכל רוח בתוך שטחו הפרטי, מפני שהיונים אוכלות את תבואת השכנים; ולדעת רבי יהודה שיעור "בית ארבעת כורין" לפי מלוא טווח מעופן. ולבסוף, הלוקח בית שבו שובך קיים - עומד בחזקתו, ואין מוציאים אותו ממנה.