בבא בתרא, פרק ט', משנה ו'. המשנה הקודמת סטתה מן הנושא ועסקה במתנות שנשלחו כסבלונות לכלה לפני חתונתה. כעת אנו חוזרים אל נושאו המרכזי של הפרק: כיצד מחלקים את נכסיו של אדם לאחר פטירתו (או שלא לאחר פטירתו), מחוץ לכללי הירושה והנחלה הבסיסיים שנתבארו בפרק הקודם.
מיהו 'שכיב מרע':
שכיב מרע הוא אדם השרוי על ערש דווי. 'שכיב' - לשון שכיבה, ואכן הוא שוכב; 'מרע' - מלשון רעה, שהוא סבור כי הולך הוא למות. כבר עמדנו על כך בעבר: תקנת חכמים מיוחדת היא, שהשכיב מרע יכול לחלק את נכסיו ואת עיזבונו בדיבור בלבד, בעל פה, וחלוקה זו מחייבת מדין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין - מילותיו נחשבות כאילו כתבן בשטר רשמי ומסרן בקניין מחייב. טעם התקנה: למזער את חרדתו ולחצו של החולה בשעה שהוא שרוי במצב מסוכן זה, שמא ימות או שמא יחיש הדבר את מיתתו, ולפיכך מיישבים את דעתו בכך שלכל הפחות יוכל לסדר את ענייניו הכספיים.
הכלל הוא ששכיב מרע שהסתמך על מנגנון זה של דיבור בלבד, וחילק בעל פה את נכסיו למי שרצה, ולבסוף לא מת - המתנות בטלות. שכן נתן את כל אלו מתוך שסבר שהוא עומד למות, ונשען על תקנת חכמים המיוחדת שהדיבור יועיל; ומשלא מת, חוזר הכול לקדמותו. ואם ברצונו לתת מתנות, יידרש למנגנוני הקניין הרגילים והרשמיים.
מקרה המשנה: מתנה בקניין גמור:
המשנה שלנו אינה דנה בכך, אלא במקרה שבו היה האדם שכיב מרע וסבור שהוא על ערש דווי, אך לא הסתמך על הדיבור בלבד אלא עשה קניין מחייב ורשמי. למשל: הייתה לו חווה במונטנה וביקש לתתה לאחיינו האהוב. או שכתב שטר מתנה ומסרו לאחיין, או - כאשר האחיין אינו בסביבה - שבמקום שטר מתנה עשה קניין סודר בפני שני עדים: הרים מטפחת והעביר את הזכויות בשדה. במקרה זה השטר אינו חוזה מתנה אלא שטר ראיה, שבו נכתב: "ראובן ושמעון עדים לכך שאדם זה, השוכב על ערש דווי, נתן את השדה לאחיינו" - מסמך המאשר שהחווה ניתנה במתנה לאחיין.
שואלת המשנה: מה הדין כאשר נותן המתנה לא מת בסופו של דבר, והוא טוען: "אמנם היה זה קניין מחייב, אך לא נתתי אלא משום שסברתי שאני עומד למות; ומשלא מתי, אין הדבר מחייב"? האם נאמר שמתנה זו ניתנה על יסוד הנחה מוטעית ולפיכך יכול הוא לחזור בו, או שמא נאמר: מתנה מחייבת היא, שחלה בקניין גמור ובמנגנונים הרגילים, ומקבל המתנה זוכה בה.
יש להבחין: אם אמר הנותן במפורש "איני נותן זאת לאחייני אלא משום שאני עומד למות", או אפילו "הריני נוטה למות, וברצוני לתת זאת לאחייני ולא לבניי, ולפיכך אני נותנה עתה כמתנת שכיב מרע" - ברור שהמניע לנתינה הוא נטייתו למות. אך אם לא אמר דבר מכל אלה, כיצד נדע מה הניע אותו? עלינו לפענח כביכול את מחשבתו: שמא נתן מתנה גמורה, ובשעה שנתנה רצה שתחול אף אם לא ימות. מניין נדע?
על כך אומרת המשנה: "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא" - אדם השרוי על ערש דווי, או הסבור שהוא שרוי בו, שכתב את כל נכסיו לאחרים (נתן את רכושו לאחיינו במקום לבניו), אך שייר משהו לעצמו. כפשוטו מדובר בשיור של קרקע בכמות כלשהי, אך אין הקרקע הכרחית: יכול היה לומר "הריני נותן הכול חוץ ממה שבארנקי, ואותו אני שומר לעצמי". וכמה הוא 'כל שהוא'? בדרך כלל משמעו כל כמות שהיא, אפילו בשווי דולר אחד, ועוד נשוב לכך בהלכה, שכן נחלקו בדבר הראשונים והפוסקים.
מאחר ששייר לעצמו משהו - "מתנתו קיימת": אף אם יבריא, עצם השיור מוכיח בבירור שלא נתן את המתנה מחמת שסבר שהוא עומד למות. שהרי אילו באמת סבר כך, מדוע ישייר לעצמו? במה יועיל לו הדבר? לפיכך אנו מניחים שמתנה גמורה הייתה, השטר תקף כלשונו, האחיין זוכה במתנה, והדוד אינו יכול לחזור בו.
מנגד: "לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת". אם לא שייר הנותן דבר לעצמו אלא נתן את הכול, אין מתנתו עומדת בתוקפה, שכן אין אדם מרוקן עצמו מכל נכסיו. ברור אפוא שמה שהניעו הוא מחשבתו שהוא הולך למות, ומכוחה נתן את המתנות; ומשלא מת, נמצא שניתנו מתוך הנחה מוטעית, ואינן מתנות כלל.
ראוי להעיר במאמר מוסגר ולחדד את ההבדל: אדם שביצע מכירה והשתנו הנסיבות לאחר מכן - אינו יכול לחזור בו. אך כאן מדובר במתנה, ובמתנה אנו אומרים שבבירור נבעה מכך שסבר שהוא עומד למות, ואילולא כן לא היה נותנה.
סיכום החלק הראשון להלכה:
אמר במפורש שהוא נותן את המתנה משום שהוא נוטה למות, ולבסוף לא מת - אין המתנה תקפה, אף שנעשה קניין גמור.
נתן בקניין גמור וחילק את כל נכסיו בלא שאמר דבר - ברור שסבר שהוא נוטה למות, אף שלא אמר זאת במפורש, ושוב אין המתנה תקפה, ובידו לחזור בו אם יעמוד מחוליו.
חידושה של המשנה: שייר לעצמו נכסים - כנראה לא סבר שהוא הולך למות, שאם לא כן, מדוע ישייר לעצמו? אין בידינו ודאות גמורה בכך.
אמנם ייתכן שיש לכך תשובה אחרת, ויוכל לומר: "שיירתי נכסים משום ששמחתי שכללי הירושה הרגילים יפעלו, ולא חילקתי את הכול כדי שהיתרה תעבור ליורשיי הרגילים והטבעיים ולא לאחייני". אך אין אנו יודעים זאת. מה שנגלה לעינינו הוא שהוא שייר לעצמו נכסים, ומשאין אנו יודעים מדוע שייר, עלינו להניח שהמתנה תקפה, שהרי קניין גמור עשה.
כמה עליו לשייר?
שיטת הרי"ף: "כל שהוא" כמשמעו - כל כמות שהיא, וכן פוסק המחבר בשולחן ערוך. ואפילו שייר לא קרקע אלא חמישה דולר שבארנקו: לשם מה החמישה דולר? על כורחך שהוא סבור שאולי לא ימות, ולפיכך המתנה תקפה.
שיטת הרא"ש: עליו לשייר לעצמו כמות נכסים שתוכל לפרנסו אם לא ימות - שדה שיוכל להתפרנס ולחיות ממנה, או מזומן בארנקו שיספיק לו לחיות מן החיסכון כל ימיו. שאם לא כן, אין בידינו כל הוכחה שסבר שיחיה, שהרי מה יועילו לאדם חמישה שקלים אם יישאר בחיים? לפיכך, אם לא שייר די פרנסתו, אין בשיור ראיה שסבר שלא ימות, ואין מתנתו תקפה. כך פוסק הרמ"א כדעת הרא"ש, ונמצאת כאן מחלוקת משמעותית.
חלקה השני של המשנה: שטר עמום:
המשנה ממשיכה ומביאה מקרה שונה במקצת, שבו נכתבו שטרות. נניח שאדם נותן מתנה לאחיינו שבמונטנה מתוך ביתו - אולי ממיטת חוליו, אולי ממיטת מותו, ואין אנו יודעים - והשטר הנשלח לאחיין נוקט לשון עמומה: "לאור הנסיבות המצערות, הריני נותן לך את החווה שבמונטנה". אילו כתב במפורש "מאחר שאני על ערש דווי ועומד למות", היה ברור שהמתנה ניתנה רק מחמת שסבר שהוא עומד למות, ולפיכך אם לא מת יוכל לחזור בו. ומנגד, אילו לא הייתה בשטר עמימות כלל אלא מתנה רגילה, ועתה יבוא לבית הדין ויאמר "רצוני שהחווה שבמונטנה תשוב אליי", ישיב לו האחיין: "על מה אתה מדבר? מחייב הדבר, והחווה שלי. אינך אלא מתחרט וממציא תירוץ שסברת שאתה נוטה למות - ומי אמר שכך היה?"
אלא שהשטר הנידון כאן הוא שטר עמום, שניתן לפרשו שפעל מתוך מחשבה שהוא עומד למות, אך אין הדבר אמור בו במפורש. עתה מבקש הנותן לחזור בו, ובאו לבית הדין בשאלה למי שייכת החווה. הדוד טוען: "החווה שבמונטנה שלי היא; לא נתתיה במתנה לאחייני אלא משום שסברתי שאני עומד למות". והאחיין משיב: "אינך אלא בודה זאת מלבך. אתה מתחרט, ויש לך עתה מחשבות שניות על הנתינה - אך בשעתו נתת, ומה ששלי שלי, ואינך יכול ליטלו ממני".
השאלה, אם כן, היא על מי מוטלת חובת ההוכחה: כשאין לפנינו עדים ואין על מה לסמוך, האם על הדוד, נותן המתנה, הטוען שטעות הייתה כאן ושסבר שהוא נוטה למות, או על האחיין, האומר "שטר הוא שטר ומחייב", והדוד אינו אלא מתחרט.
וכך אומרת המשנה: "לא כתב בה שכיב מרע" - מסר שטר שבדרך כלל מחייב כלפי המוטב, ולא נכתב בו במפורש שהמניע לנתינה הוא היות הדוד סבור שהוא עומד למות. "הוא אומר שכיב מרע היה" - הדוד טוען בבית הדין: "סברתי שאני עומד למות ולפיכך נתתי, ומשלא מתי - רצוני להשיב את המתנה אליי". "והן אומרים בריא היה" - המקבל, האחיין, משיב: "בודה אתה זאת מלבך; בשעה שנתת לא היית על ערש דווי, וידעת שאינך על ערש דווי, ורק עתה התחרטת ואתה מבקש לטעון שהיית שכיב מרע".
לדעת רבי מאיר: "צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע" - חובת ההוכחה מוטלת על הדוד, הנותן, להוכיח שסבר שהוא עומד למות. וחכמים חולקים ואומרים: "המוציא מחברו עליו הראיה" - האחיין, המבקש להוציא מידי דודו ולהותיר את הנכס בידיו, הוא שצריך להביא ראיה שלא היה הדוד שכיב מרע בשעה שכתב את השטר. המחלוקת היא אפוא על מי מוטל נטל ההוכחה.
יסוד המחלוקת:
הכלל הוא שמעמידים ממון על חזקתו, והחזקה גוברת. אלא שכאן מתחרות זו בזו שתי חזקות, שני מצבי סטטוס קוו:
חזקה דהשתא - הסטטוס קוו הנוכחי, שבו מתמקד רבי מאיר. בית הדין אומר: אנו מסתכלים במו עינינו ורואים לפנינו דוד בריא ושטר מחייב, ועלינו להניח שזהו הסטטוס קוו. הרוצה לשנות את הנראה לעינינו - שהרי דוד זה בריא עתה - עליו נטל ההוכחה, ועל הדוד להראות שאף שהוא בריא כעת, סבור היה אז שהוא נוטה למות.
מרא קמא - כפי שנתקלנו בסוגיה זו בתחילת הפרק: הבעלים האחרון הידוע, ובקרקעות - הבעלים האחרון שאין עליו עוררין, הוא המוחזק, והסטטוס קוו עומד לזכותו, והבא לשנות זאת עליו להביא ראיה. זו בקירוב טענת חכמים: ידוע לנו שהדוד היה הבעלים; האחיין טוען שהשטר מחייב, והדוד משיב שאינו מחייב, ומסביר את העמימות שבשטר - שבאומרו "לאור האירועים המצערים" נתכוון לכך שסבר שהוא הולך למות. נטל ההוכחה מוטל אפוא על האחיין, להראות שלמעשה לא היה הדוד שכיב מרע באותה שעה; שאם לא כן, יוכל הדוד, בהיותו מרא קמא, לערער על השטר ולטעון שהמתנה לא נועדה להיות מחייבת. ושוב: במתנה עסקינן, ולא במכירה.
להלכה נפסק כדברי חכמים, כלומר שהמוציא במקרה זה הוא האחיין, ועליו הראיה. אם רצונו להשאיר בידיו את חלקת הקרקע שניתנה לו במתנה, עליו להביא ראיה שהדוד לא סבר למעשה שהוא שכיב מרע ושהוא עומד למות.