בבא בתרא, פרק ט', משנה ה'. במשנה הקודמת עסקנו במתנות הניתנות לחתנים, הנקראות שושבינות. במשנה שלפנינו נסטה מעט מנושאו הכללי של הפרק - אופן חלוקת הנכסים הנותרים מעיזבונו של הנפטר - ונעסוק במתנות העוברות מן החתן אל הכלה, הנקראות סבלונות.
הסבלונות ניתנות לאחר השלב הראשון של הנישואין, הוא שלב האירוסין. כלומר, מעשה הקידושין כבר נעשה: החתן נתן את הטבעת, הכלה הסכימה וקיבלה אותה, ומעתה מחויבים השניים לעבור ולחיות יחדיו כבעל ואישה. למעשה היא כבר אשת איש, אלא שהיא ממשיכה להתגורר בבית אביה במשך כשנה.
כך היה המנהג בזמן המשנה: האירוסין נערכו בסביבות גיל שתים עשרה, וכעבור כשנה נערך השלב השני - החופה - ואז עברה האישה לבית בעלה. משום כך נהג החתן לשלוח את הסבלונות מיד לאחר האירוסין, כבר למחרת קבלת הטבעת, כדי שיהיו בידה מתנות ליהנות מהן בעת שהותה בבית אביה, עד מעברה לבית בעלה כשנה לאחר מכן.
שני סוגי סבלונות:
מתנות מתכלות - דברים המיועדים לצריכה, לשימוש ולהנאה בזמן שהיא שוהה בבית אביה, כגון יין, מיני מתיקה ואף כסף להוצאות. דברים אלו עתידים להתכלות בעודה בבית אביה.
מתנות של קיימא - דברים עמידים המחזיקים מעמד, כגון תכשיטי זהב או כלי בית, אשר תביא אותם עמה אל ביתם החדש.
מה קורה כאשר הנישואין מתבטלים?
זו השאלה שבה דנה המשנה. ביטול הנישואין לאחר האירוסין יכול להתרחש בכמה אופנים:
הכלה נפטרה, ובכך בטלו החופה והנישואין.
החתן נפטר.
החתן חזר בו. מאחר שאשה שנתקדשה היא אשת איש, עליו לתת לה גט ובכך לבטל את הנישואין.
הכלה חזרה בה ומסרבת לחיות עמו. אף כאן נדרש גט, והנישואין מגיעים לסיומם בטרם החלו. אפשרות זו מורכבת יותר, ולא נעסוק בה כעת.
הנחת היסוד של המשנה ברורה: הסבלונות ניתנו על יסוד ההנחה שהשניים עומדים להינשא. משכך, אם לא נישאו בסופו של דבר, רשאי החתן לתבוע את המתנות בחזרה. ולפיכך הוא אף יכול לגבותן מיורשיה, וכן יורשיו יכולים לגבותן ממנה, כאשר הנישואין לא יצאו אל הפועל.
אלא שהמשנה מלמדת כי הדין מורכב יותר: "השולח סבלונות לבית חמיו" - החתן שולח את המתנות אל ארוסתו, השוהה עדיין בבית אביה. "שלח שם מאה מנה" - מנה הוא מאה דינר, ונמצא שמאה מנה הם עשרת אלפים דינרים. כלומר, אף אם שלח לה דברים בשווי עשרת אלפים דינרים - והמדובר בדברים מתכלים דווקא, ולא בתכשיטים יקרים - "ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר", שאכל בבית חמיו סעודה הקרויה סעודת חתן, ואפילו אין שוויה אלא דינר אחד בלבד, הרי "אינן נגבין" - אין הוא יכול לתבוע את אותם דברים מתכלים בחזרה, משום שמחל וויתר על זכותו לתובעם.
מהי אותה סעודת חתן?
המונח "סעודת חתן" עשוי להתייחס לשתי סעודות נפרדות:
סעודה פומבית - מעין מסיבת אירוסין ברבים, סעודה בסגנון 'ווארט'. אין זו כוונת המשנה שלפנינו.
סעודה פרטית - לאחר האירוסין והסעודה הפומבית שולח החתן את הסבלונות, ואז מגיע לבית חמיו ועורך סעודה פרטית לשמוח עם המשפחה. זוהי סעודת החתן שבה עוסקת המשנה, מעין סעודת סבלונות.
הסברא היא שכאשר החתן זכה לחוויה זו, ושמח שמחה גדולה כל כך בארוסתו ובמשפחתו החדשה, מוכח שמחל. מעתה נחשבות המתנות כמתנה גמורה ללא תנאים, והן נותרות בידה - ובלבד שאין אלו דברים של קיימא אלא דברים המיועדים לצריכה - ולעולם לא יוכל לתובען בחזרה, אף אם התהליך לא יגיע לכלל נישואין.
"לא אכל שם סעודת חתן - הרי אלו נגבין":
אך אם לא זכה לאותה חוויה של ביאה לבית חמיו ואכילת הסעודה החגיגית באופן פרטי לאחר שליחת הסבלונות, לא מחל על דבר. אמנם נתן את כל המתנות, אך נתינתן הייתה על תנאי ועל יסוד ההנחה שהשניים עומדים להינשא. משלא נישאו - ואפילו אין הדבר באשמתה אלא שנפטרה - "הרי אלו נגבין": הוא בא אל חמיו ואומר לו, שלחתי את בקבוקי היין הללו על דעת שאנו עומדים להינשא, ומשלא נישאנו עליך להשיבם לי. משמעות הלשון "נגבין" היא שהדבר נגבה ונאכף בבית דין.
ויש להבהיר: אין הכוונה שמוחזר רק מה שנותר בעין, אלא שהוא רשאי לתבוע בבית דין החזר מלא של כל מה שנתן - שהרי לא מחל כלל, ומתנתו הייתה מתנה על תנאי הנישואין, תנאי שמעולם לא התקיים.
שיטת הברטנורא והרשב"ם:
בחלקה הבא של המשנה, לפי הברטנורא הלומד כדרכו של הרשב"ם, הנידון הוא במקרה שבו אמר החתן את כוונתו במפורש. עד כה, ביחס למתנות, לא היה כל אזכור מפורש למחשבתו. אך כאן מדובר בשני מקרים:
"שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה" - ריבוי המתנות אינו העיקר, אלא העובדה שאמר במפורש כי הוא מצפה שהדברים שהכניס לבית חמיו יובאו לביתו, וכי היא תביאם עמה אל הנישואין. מאחר שהיה מפורש בדבריו, "הרי אלו נגבין", ובכל מקרה יהיה עליהם להשיבם לו או להשיב את שוויים אם בטלו הנישואין - ואין הדבר תלוי כלל בסעודה. עניין הסעודה נאמר כאשר לא פירש את כוונתו; אך משפירש שבכוונתו לקבל החזר מלא אם לא יצאו הנישואין אל הפועל, מקבל הוא החזר מלא.
"סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה" - אף כאן מיעוט המתנות אינו מעכב, אלא זהו המצב הרגיל. העיקר הוא שאמר במפורש כי מתנות אלו מיועדות להנאתה בעת שהיא מתגוררת בבית אביה. משהבהיר שאין הוא מצפה שיושבו לו, "אינן נגבין" - ואף אם יתקיימו הנישואין, הרי נתן זאת במתנה גמורה ואמר במפורש שאין הדברים צריכים לחזור, ולפיכך אינו גובה אותם.
דעת המפרשים להלכה:
כך למד הברטנורא כדרכו של הרשב"ם, שהכל תלוי באמירתו המפורשת של החתן, ואילו אזכור "מרובין" ו"מועטין" אינו אלא אגבי, שכן אלו הם המקרים הרגילים. אולם להלכה למדו המפרשים באופן אחר: ההבדל בין חלקה השני של המשנה לחלקה הראשון אינו תלוי באמירה מפורשת, אלא בטיב המתנות - דברים בני קיימא המחזיקים מעמד ועומדים להישאר לקראת הנישואין, לעומת דברים שאינם בני קיימא. כלומר, הדברים שנועדו להיות מובאים אל ביתו העתידי - נגבים בחזרה, ואילו הדברים שאינם כאלה - אינם נגבים, ונחשבים ככאלה הנשארים ברשותה.
לסיכום: במשנה זו למדנו על הסבלונות - המתנות שנהג החתן לשלוח לארוסתו לאחר האירוסין, בעת שהותה בבית אביה. עמדנו על החלוקה בין מתנות מתכלות למתנות של קיימא, על השאלה מה דינן כאשר הנישואין מתבטלים, ועל דין המשנה שאכילת סעודת חתן בבית חמיו מוכיחה על מחילה ומונעת את גבייתן. כן ראינו את שיטת הברטנורא והרשב"ם, שהכל תלוי באמירה מפורשת, לעומת דעת המפרשים להלכה, שהחילוק הוא בין דברים בני קיימא לדברים שאינם בני קיימא.