לפנינו המשנה החמישית שבפרק השמיני במסכת בבא בתרא. עניינה: מה דינו של אדם המבקש לשנות את האופן שבו יירשוהו יורשיו, כלומר לשנות את המערכת הבסיסית שקבעה התורה. להבנת המשנה יש להקדים שני יסודות.
שני יסודות מקדימים:
המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל: המנסה להתנות כנגד מה שאמרה התורה, תנאו בטל ואין לו כל משמעות. לפיכך תאמר המשנה, שאדם האומר "רצוני שבנותיי יירשו כבניי" - אמירתו חסרת משמעות מבחינה הלכתית.
דין שכיב מרע: תקנה דרבנן שאינה קשורה במישרין לנושא זה. אדם השרוי על ערש דווי וחושש שלא הסדיר את ענייניו הממוניים, מבקש לסדרם עתה. אף שבדרך כלל אין בעלות עוברת אלא במעשה קניין פורמלי, הקלו חכמים וקבעו שאמירה בעל פה של שכיב מרע פועלת כקניין גמור. הטעם: החשש שמא תתקוף את החולה חרדה וצער על שלא הסדיר את ענייניו, ויקדים למות חס ושלום. לפיכך אמרו לו חכמים: אל תדאג, דבריך קיימים - כדי שתישאר רגוע ושליו, ובעזרת השם יירגע ויחלים. (השאלה מה דינו אם אכן הבריא, והאם דבריו מתקיימים, אינה מענייננו כאן ומקומה במשניות אחרות.)
החילוק שבמשנה:
לאור זאת מחלקת המשנה בין שני מצבים: אדם האומר שלאחר מותו תשתנה חלוקת הירושה מכפי שקבעה התורה - דבריו אינם תופסים; ואילו אדם הנותן מתנה בימי חייו - מתנתו קיימת, שכן הרכוש שלו והרשות בידו לתת ממנו לכל אשר יחפוץ ובאופן שיחפוץ.
וזו לשון המשנה: "האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים" - אדם האומר באמירה רגילה (שאינה אמירת שכיב מרע): "יש לי כמה בנים, ורצוני שיירשו בשווה ולא ייטול הבכור פי שניים". וכן "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו" - "יש לי שלושה בנים, ורצוני ששניים הגדולים יירשו, ואילו הקטן לא ייטול כלום". על כך אומרת המשנה: "לא אמר כלום" - אין לדבריו משמעות הלכתית, "שהתנה על מה שכתוב בתורה" - הוא מתנה תנאי באופן הירושה בניגוד למה שקבעה התורה, ולפיכך אמירתו בטלה.
מתנה מחיים:
מנגד: "המחלק נכסיו לבניו על פיו" - "על פיו" היינו בפה, ויש להבינו בהקשר של שכיב מרע, המשתמש בקולא דרבנן שביכולתו להעביר בעלות באמירה בלבד. עיקר הנקודה: הוא נותן מתנה בחייו, ומשום כך היא תקפה.
"ריבה לאחד ומיעט לאחד" - כגון האומר: "יש לי שני בנים, ורצוני שאחד ייטול תשעים אחוז והשני עשרה". "והשוה להן את הבכור" - כגון האומר: "יש לי שלושה בנים ואחד מהם בכור, ורצוני שיירשו בשווה, שליש לכל אחד". במקרים אלו, אם אמר שהדבר יחול עתה בעודו בחיים - "דבריו קיימין", שהרי נתן זאת במתנה בחייו. "ואם אמר משום ירושה - לא אמר כלום": אם אמר שהדבר יחול בתורת ירושה, כלומר לאחר מותו, לא אמר דבר.
יש להבהיר: המושג "ירושה" בלשון בני אדם אינו מתייחס בהכרח למנגנון ההלכתי של ירושה. אדם עשוי לומר: "אני נותן לבניי ולבנותיי חלקים שווים עתה, כדי שיהיה לכל אחד חלק שווה בירושתי". ניסוח זה אינו מדויק, שכן משנתן להם במתנה מחיים שוב אין ירושה לחלק - ואף על פי כן כך רגילים בני אדם לדבר.
לפיכך קובעת המשנה, שכל עוד ציין האדם שהדבר פועל בתורת מתנה, אין נפקא מינה בכך שהזכיר גם את לשון הירושה, שהרי כוונתו שהדבר יחול עתה בעודו בחיים. ולעניין זה: אף שבידו לומר בעל פה ממיטת חוליו את רצונו, נהגו להעלות את בקשותיו על הכתב, כדי שיהיה תיעוד לרצונו, שיבינו הכול את הדברים באופן אחיד, שלא יתעוררו ספקות, שיהיו עדים, ושהכול יתנהל כשורה.
וזהו שאמרה המשנה: "כתב בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף משום מתנה" - בין שכתב "הריני נותן מתנה לבניי עתה, כדי שתהיה להם ירושה שווה", ובין שכתב "רצוני שתהיה לבניי ירושה שווה, ולפיכך אני נותן להם מתנות עתה" - כל עוד הזכיר לשון מתנה באמירתו או בשטר, "דבריו קיימים", שכן ניכר בבירור שרצונו שהדבר יחול בעודו בחיים בתורת מתנה. ואילולא כן, לא היה הדבר מועיל.
המשך המשנה - שינוי סדר היורשים:
בהמשך אומרת המשנה דבר הדומה למה שנתבאר לעיל, ואין בו חידוש של ממש, אלא שהוא הכנה לקראת דברי רבי יוחנן בן ברוקה: "האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת" - האומר "רצוני שפלוני יירשני אף שיש לי בת", והרי הבת קודמת לו בסדר הירושה. וכן "בתי תירשני במקום שיש בן" - שיש לו בן והוא אומר שרצונו שבתו תירש. "לא אמר כלום" - אין לאמירה זו משמעות הלכתית, "שהתנה על מה שכתוב בתורה", שהרי הוא מתנה תנאים המנוגדים לדברי התורה.
שיטת רבי יוחנן בן ברוקה:
רבי יוחנן בן ברוקה חולק במקצת על נקודה זו, וחשוב להבין את דבריו, שכן ההלכה נפסקה כמותו. הוא סובר שבמצב של שכיב מרע, אם אין המדובר בשינוי סדר היורשים - כלומר אין הוא קובע שפלוני יירש או לא יירש בניגוד לתורה - אלא בשינוי כמותי בלבד, כמה יירש כל אחד, הרי דבריו קיימים. לדוגמה: יש לו עשרה בנים, והוא אומר "רצוני שבני האהוב ייטול מחצית, ותשעת הנותרים יתחלקו בשאר"; או שיש לו שתי בנות, והן היורשות היחידות, והוא אומר "רצוני שיתחלקו שישים - ארבעים". העיקרון: כל השינוי נעשה ביחס לאנשים העומדים לקבל חלק מן הירושה, וכולם נוטלים משהו; הוא משנה רק את שיעור חלקם, ורשאי לשנות אף עד כדי כך שאחד מהם ייטול את הכול.
וזו לשון המשנה: "רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר על מי שהוא ראוי לירושה - דבריו קיימין" - אם אמר זאת ביחס למי שראוי ליטול מן הירושה, השינוי תקף, ואפילו נאמר בתורת ירושה ולא בתורת מתנה מחיים, ובלבד שמדובר במצב של שכיב מרע. "ועל מי שאין ראוי לירושה - אין דבריו קיימין" - כאן מודה רבי יוחנן בן ברוקה, שהמשנה כדי להנחיל למי שאינו בסדר היורשים - כגון האומר "יש לי בנים, ורצוני שגם אחייני יירשני" - אין דבריו מועילים. אך האומר "יש לי בנים, ורצוני שאחד מהם ייטול את הכול", או חלוקה שאינה שווה - דבריו קיימים.
הבכורה יוצאת מן הכלל:
ראוי לציין, שאף שההלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, אין דבריו אמורים בשינוי הבכורה - פי השניים הניתן לבכור נשאר בעינו בכל מקרה. הטעם לכך: התורה עצמה, בפרשת כי תצא, מדברת על הבכורה בהקשר של אדם שהיו לו שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, והוא מבקש להנחיל את הבכורה לבנה הגדול של האהובה, בעוד הבכור האמיתי הוא הבן שנולד ראשון לשנואה. אומרת התורה: אין בידך לעשות כן ואין מקום להעדפות, הבכור הוא הבכור. וכיוון שהפסוק אמר זאת במפורש, אף רבי יוחנן בן ברוקה מודה שבבכורה אין לשנות, ובכל השאר - יש.
הכותב נכסיו לאחרים:
חלקה האחרון של המשנה: "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו". אדם המסדיר בחייו שיירשוהו אחרים ולא יורשיו הטבעיים - כגון שיש לו בנים והוא אומר "בניי פרחחים, מוטב שאתן זאת לחברי הטוב או לאחייני" - ונותן זאת במתנה בחייו, "מה שעשה עשוי": הדבר תקף. שורת הדין היא שבנתינת המתנה בחייו אכן ניתן הרכוש, והבנים לא יירשו דבר. אך "אין רוח חכמים נוחה הימנו" - כלומר חכמים מסתייגים ממעשה זה. פירוש הביטוי מילולית: אין לרוחם של חכמים נחת ושלווה מכך. ועיקר הדבר: חכמים רואים זאת בעין רעה, שכן אף אם בניו של אדם אינם מוצלחים, שמא נכדיו יהיו מוצלחים; והסדר הנכון הוא שהבן יירש את אביו, ואין להתערב בכך.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגין כשורה - זכור לטוב". לדעתו, ההפך הוא הנכון: אם בניו של אדם מתנהגים שלא כשורה עד כדי כך שהנחלת הירושה בידיהם תגרום עוול, הרי העברתה לאחר בחייו היא מעשה טוב, והשם יברך את העושה כן. אולם ההלכה כתנא קמא, שאין לאדם לנשל את בניו מירושתו אף אם אינם המוצלחים שבבנים.
לסיכום: המשנה מבחינה בין קביעת סדר ירושה השונה מדין תורה, שאין בה ממש משום שהיא בגדר מתנה על מה שכתוב בתורה, לבין נתינת מתנה מחיים - ובכללה אמירת שכיב מרע - שהיא תקפה, ובלבד שנזכרה בה לשון מתנה. עוד למדנו את שיטת רבי יוחנן בן ברוקה, שנפסקה להלכה, שבידי שכיב מרע לשנות את שיעורי החלוקה בין הראויים לירושה אך לא להוסיף עליהם מי שאינו ראוי, ולמעט את הבכורה שאין לשנותה; ולבסוף, את דעת חכמים שאין רוח חכמים נוחה מן הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, וכן נפסקה הלכה.