בפרק הקודם למדנו על מי שמכר את ביתו ושייר לעצמו את הזכויות על הבור שבתוכו, כגון בור המים שבמרתף. עסקנו בשאלה למי נתונה הזכות, וכיצד מתאפשרת לבעל הבור גישה אל בורו דרך ביתו של בעל הבית החדש. במשנה שלפנינו, פרק ו' משנה ה', אנו מתקדמים הלאה מנקודה זו.
נניח שקבענו כי לבעל הבור אכן יש זכויות גישה, אלא שבמשא ומתן שביניהם לא נקבעו התנאים המדויקים. הצדדים לא סיכמו "תיכנס בימי שלישי וחמישי בין חמש לשש", אלא נאמר באופן כללי שיהיו לו זכויות גישה רגילות אל בורו. מה, אם כן, יהיה היקפן של זכויות אלו?
לשון המשנה:
"מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו" - ראובן הוא בעליו של הבית, ואילו שמעון הוא בעליו של בור המים שבמרתף, ושמעון מבקש להגיע אל מימיו. שלושה דינים קובעת המשנה:
"נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין" - הכניסה והיציאה מותרות בשעות המקובלות, היינו בשעות היום ולא בשעות הלילה. מבאר הרמ"א שאין לצפות מבעל הבית שיקום ממיטתו באמצע הלילה כדי לאפשר לחברו לשאוב את מימיו.
"ולא מכניס בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ" - הזכות להיכנס אל הבור ולגשת אל המים אינה מתירה לשמעון להכניס את בהמתו לתוך ביתו של ראובן. עליו למלא דלי מן הבור, להוציאו מן הבית, ולהשקות את בהמותיו מחוץ לביתו של ראובן.
"וזה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת" - הדרך הראויה היא ששניהם, ראובן ושמעון, יתקינו מנעול על הדלת המאפשרת גישה אל הבור, ובכך יישמרו זכויותיהם של שני הצדדים. שמעון נועל את בורו כדי שראובן לא ייטול ממימיו, וראובן נועל את הגישה אל הבור כדי ששמעון לא יוכל להיכנס בשעה שאין הוא נמצא בבית.
טעמו של הדין האחרון: אשתו של ראובן מצויה בבית, ואם ייכנס שמעון ויצא בשעה שראובן איננו - אף אם כל בואו אינו אלא ליטול את מימיו - יש בכך פגיעה בשמה הטוב של האישה וחשש שיחשדו בהם הבריות. משום שאין זה ראוי, מוטל גם על ראובן להתקין מנעול משלו, כדי ששמעון לא ייכנס אל הבור אלא בשעה שראובן נמצא בבית.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היקף זכות הגישה של בעל הבור אל בורו כאשר לא נקבעו תנאים מפורשים: כניסה ויציאה בשעות המקובלות ביום בלבד; איסור להכניס את בהמתו פנימה, אלא ימלא מן הבור וישקה מבחוץ; ושני הצדדים מתקינים מנעול - זה לשמירת מימיו וזה לשמירת ביתו וכבוד אשתו.