בבא בתרא, פרק א', משנה ה'. המשנה ממשיכה לדון בדברים הנוספים שאדם בונה סביב חצרו יחד עם שאר בני החצר, דברים המספקים פרטיות ואף ביטחון.
בית שער ודלת לחצר:
המשנה אומרת: "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" - בני החצר רשאים לכפות על כל אחד מהם להשתתף בתשלום. בית שער הוא מבנה המקיף את הכניסה לחצר ומונע מן העומדים בחוץ, במבוי או ברשות הרבים, להציץ פנימה ולראות את הנעשה בחצר; מעין חזית נוספת. כמו כן נבנית דלת הננעלת, המונעת כניסת אנשים בלילה. על שני אלה חייבים כל בני החצר לשלם, ומי שמנסה להתחמק - כופין אותו.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער" - לדעתו, אין כל חצר זקוקה לבית שער. חצרות רבות שקועות עמוק פנימה, בסוף המבוי, והעוברים ברשות הרבים אינם יכולים לראות לתוכן: המרחק גדול מדי והזווית אינה מאפשרת זאת. ואף שמי שייגש עד סוף המבוי יוכל להציץ פנימה, מי טורח ללכת עד סוף המבוי כדי להביט בחצרו של פלוני? לפיכך, בחצרות הרחוקות מרשות הרבים אין בני החצר יכולים לחייב את דייריהן בתשלום עבור בית שער.
אולם ההלכה כתנא קמא: בכל חצר ניתן לכפות על כל הדיירים לשלם הן על בית השער והן על הדלתות.
חומה, דלתיים ובריח לעיר:
עוד אומרת המשנה: "כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח" - ניתן לכפות על כל תושבי העיר להשתתף בבנייתם:
"חומה" - קיר המקיף את העיר.
"ודלתים" - שערים המגינים על העיר.
"ובריח" - מוט הנועל את השער מבפנים, שלא יוכלו לפרוץ פנימה.
כל אלו נועדו לספק הגנה לתושבי העיר, וכולם חייבים לשלם עליהם.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה" - לדעתו, עיירות היושבות על הגבול אכן זקוקות לחומה, אך עיירות שבאמצע המדינה - מי יבוא לפרוץ לתוכן? אין הן זקוקות לחומות, ולפיכך אי אפשר לכפות על תושביהן לשלם.
ההלכה כתנא קמא: כל עיר זקוקה לחומות, שכן בכל רחבי המדינה מצויים אנשים בעייתיים וגנבים, ולכן כל עיר יכולה באופן סביר להזדקק לחומה, וכל מי שהוא תושב בה חייב לשלם.
מיהו תושב העיר?
נמצא שהשאלה היא מי נחשב תושב. שואלת המשנה: "כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר?" - כמה זמן על אדם לגור בעיר כדי להיחשב מאנשיה? תשובת המשנה: שנים עשר חודש. אך מי שקנה בית כדי לגור בעיר, הופך לתושב באופן מיידי, שהרי הוא מראה כי בכוונתו להישאר שם, ולפיכך עליו להשתתף בחלקו היחסי בתשלום עבור החומה וכיוצא בזה מיד עם קניית הבית, אף שאינו נמצא שם אלא ימים ספורים ולא שנים עשר חודש.
המשנה מתמקדת אפוא באנשים השוהים בעיר לקיץ בלבד או העוברים בה דרך ארעי, ואינם חייבים לשלם על החומות. ובאשר לשוכר מקום לשנים עשר חודש - נחלקו בכך, ומחלוקת זו נמשכת עד לשולחן ערוך, אם השוכר לשנים עשר חודש נחשב תושב החייב בתשלום עבור החומות.
ראוי לציין את דברי הגמרא: אף שכולם חייבים לשלם על החומות, תלמידי חכמים - החייבים בסוגים מסוימים של מיסים, כגון תשלום עבור תחזוקת הדרכים, מפני שהם נהנים מהם - פטורים מלשלם על החומות. יש לדין זה השלכות מרחיקות לכת, ולעצם הענין די בציון ההלכה: תלמידי החכמים שבעיר פטורים מלשלם עבור החומה.
לסיכום: למדנו במשנה כי כופין את בני החצר לבנות בית שער ודלת, ואת בני העיר לבנות חומה, דלתיים ובריח, וההלכה כתנא קמא בשתיהן, שלא כרבן שמעון בן גמליאל המחלק בין חצר לחצר ובין עיר לעיר. כמו כן עמדנו על הגדרת התושב החייב בתשלום - שנים עשר חודש, והקונה בית מיד - ועל פטורם של תלמידי החכמים מן התשלום עבור החומה.