בבא בתרא, פרק א', משנה ו'. במשנה זו נדון בנכסים המוחזקים בשותפות, וכיצד ומתי רשאים השותפים לכפות זה על זה את חלוקת הנכס.
חלוקת החצר:
המשנה פותחת: "אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה" - אין אחד השותפים יכול לכפות על חברו לחלק את החצר ולהקים כותל באמצע, אלא אם כן נותרות ארבע אמות לכל אחד מהם.
במשנה הראשונה שבפרק למדנו כי אם השותפים מסכימים לחלוק, רשאים הם לחלק אפילו חצר קטנה. כאן, לעומת זאת, מדובר בכפיית החלוקה, והיא מחייבת שלכל אחד מן הצדדים יישאר שטח ראוי לשימוש. המשנה מעמידה שיעור זה על ארבע אמות, וזה פירושו:
ארבע על ארבע אמות שלפני הפתח - שטח שאדם נזקק לו לפני פתח ביתו, לפריקת החמור וכיוצא בזה. זוהי כעין רחבה פרטית בכניסה, ואינה נכללת בחשבון החצר.
ארבע על ארבע אמות של החצר - השטח המשותף הנדרש לאדם לבישול, להכנת דברים ולניקיונם.
נמצא שהשטח הכולל של החצר צריך להיות פי ארבעה משטח של ארבע על ארבע אמות: ארבע על ארבע אמות הן שש עשרה אמות מרובעות, ובסך הכול שישים וארבע אמות מרובעות. שכן כל אחד מן השותפים מקבל שני שטחים של ארבע אמות - שמונה על ארבע אמות - הארבע על ארבע שלפני פתחו ועוד ארבע על ארבע של החצר. אם אין בחצר שישים וארבע אמות מרובעות, כולל הפתחים, אין אדם כופה על שכנו לחלק את המקום לשניים, שכן החלקים לא יהיו ראויים לשימוש.
חלוקת השדה:
"ולא את השדה עד שיהא תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה" - הוא הדין בשותפים המחזיקים שדה יחד ומבקשים להיפרד: אם השדה קטן מכדי לשמש כשני חצאי שדות, אין אחד כופה על חברו לחלקו. וכמה גדול צריך השדה להיות כדי שיישאר שימושי אף במחצית גודלו? אומרת המשנה: תשעה קבין.
מידה זו טעונה ביאור. הקב הוא מידת נפח - כשני ליטרים - ומבטא קיבולת, מרחב תלת-ממדי; ואילו כאן מדובר בשטח דו-ממדי. הכוונה היא אפוא לשטח שדה הדרוש לזריעת כמות של תשעה קבין זרעים, כגון גרעיני חיטה.
המידה הסטנדרטית לשטח נקראת 'בית סאה'. אף הסאה מידת נפח היא - שישה קבין. בית סאה הוא שטח של חמישים על חמישים אמות, ובו שישה קבין. תשעה קבין, כבמשנתנו, הם אפוא בית סאה וחצי - כשלושים ושבע אמות מרובעות, שהם כאלף מטרים רבועים בקירוב: דונם אחד בארץ ישראל, או כעשרת אלפים רגל מרובעים. להמחשה: זהו סדר גודלה של בריכת שחייה אולימפית, או כשלושה מגרשי טניס, או ארבעה מגרשי טניס זוגיים בדיוק בתוך הקווים. בפחות מכך אין היגיון כלכלי בגידול תבואה.
"רבי יהודה אומר, עד שיהא בה תשעת חצי קבין לזה ותשעת חצי קבין לזה" - לדעת רבי יהודה די במחצית השיעור, ארבעה קבין וחצי לכל אחד מן הצדדים. הטעם לכך: במקומו של רבי יהודה הייתה האדמה פורייה במיוחד, ולפיכך אף שטח קטן יחסית היה כדאי. אין כאן מחלוקת עקרונית, שכן הכלל מוסכם: החלוקה צריכה להיות משתלמת מבחינה כלכלית.
הגמרא מוסיפה כי בבבל, שם הייתה הקרקע פורייה עוד פחות, נדרשת חלקה גדולה דיה שתצריך יום עבודה שלם לחרישת השדה וכיוצא בה. שכירת פועלים נעשית ליום שלם, ואם אין בחלקה כדי יום עבודה - נמצא בעל השדה משלם שכר יום מלא ואינו מקבל תמורתו עבודה של יום שלם, ואין בכך כדאיות. לפיכך נדרש שיעור זה לכל הפחות.
חלוקת הגינה:
"ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה" - בחלוקת גינת ירק המוחזקת בשותפות די בשטח קטן בהרבה: כמאתיים ומשהו אמות מרובעות, שהם כשש מאות רגל מרובעים, כשישים מטרים רבועים - כגודלה של דירה קטנה. הטעם: גינות ירק משתלמות הרבה יותר, שכן אפשר לגדל בהן פירות גדולים בשטחים קטנים.
"רבי עקיבא אומר, בית רובע" - רובע הקב, שהוא אחד מעשרים וארבעה בבית סאה. ליתר דיוק מאה ושש אמות מרובעות, שהם כשלושים מטרים רבועים - שטח קטן, כגודלו של חדר גדול.
שאר הנכסים:
המשנה ממשיכה ומונה נכסים נוספים שאין כופין על חלוקתם:
"ולא את הטרקלין, ולא את המורן" - בעלות משותפת באולם גדול, כאולם אסיפות או אולם שמחות.
"ולא את השובך" - שובך לגידול יונים ותורים לרבייה.
"ולא את הטלית" - בגד, גלימה.
"ולא את המרחץ" - בית מרחץ.
"ולא את בית הבד" - מכבש זיתים.
בכל אלה אין אדם כופה על שותפו לחלוק, "עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה" - אלא אם כן גדולים הם דיים, שאף לאחר חלוקתם לשניים יישאר בידי כל אחד חלק ראוי ושימושי.
"זה הכלל":
ומהו הגדר לכך? "זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין, ואם לאו - אין חולקין" - כל דבר שאף לאחר שיחולק לשניים עדיין ייקרא באותו שם עצמו, כופין על חלוקתו; ואם לאו, אין חולקין. ולהמחשה:
בית מרחץ: אם יש בו שני מקוואות, נוטל כל אחד מחצית ובידו מקווה, ועדיין שם בית מרחץ עליו. אך אם אין בו אלא מקווה אחד, ויחצו אותו - שני חצאי מקוואות אינם כלום.
טלית: אם יש בה שיעור טלית, אך משתיחתך לחצי תיהפך לצעיף בלבד - קטנה היא מכדי להיקרא טלית.
גוד או אגוד:
העולה מן הדברים: נכס הגדול דיו שניתן לחלקו לשניים - אפשר לפנות לבית דין ולכפות את חלוקתו. אך נכס הקטן מכדי חלוקה, שלא יהיה שימושי במחציתו, כשדה קטן או בית מרחץ וכיוצא בהם - חל בו הכלל הנלמד כאן, 'גוד או אגוד': או שאתה נוטל את הכול, או שאני נוטל את הכול.
הדבר נעשה בקביעת מחיר. אחד השותפים אומר לחברו: "טלית זו שווה מאה - או שתיתן לי חמישים ותיטול את הכול, או שאתן לך חמישים ואטול אני את הכול", שהרי אין אפשרות להוסיף ולתפקד בשותפות. כפייה זו בידו, והברירה נתונה לשותף השני: ליטול את הכול, או לשלם על המחצית לפי המחיר שנקבע.