בבא בתרא, פרק א', משנה ד'. במשנה הראשונה של הפרק עסקנו בכותל הנבנה כדי לספק פרטיות ולמנוע היזק ראייה, ולאחר מכן סטינו מן הנושא במשך כמה משניות. כעת אנו שבים אליו.
"כותל חצר שנפל":
מדובר בחצר שנבנה בה כותל כדי לספק פרטיות ולמנוע היזק ראייה - שלא יוכל אדם לראות את ענייניו הפרטיים של חברו - וכותל זה נפל. אומרת המשנה: "מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות" - כל אחד מן השכנים בחצר יכול לכפות על חברו לבנות מחדש את הכותל עד לגובה של ארבע אמות. ארבע אמות (כשישה רגל בקירוב) הן הגובה המונע מאנשים להציץ מעבר לכותל. כל תוספת מעבר לגובה זה אינה מספקת פרטיות נוספת - ייתכן שיש בה יתרונות אחרים, אך לא פרטיות - ולפיכך אין אדם רשאי לדרוש אותה משכנו. אך עד ארבע אמות, בכוחו לכפות עליו לבנות.
"בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן":
במקרה שלאחר בניית הכותל טוען השכן שבנה אותו כי חברו - נכנה אותו השכן הקמצן - לא שילם את חלקו, קובעת המשנה שאין מאמינים לטענה זו. עד שיביא השכן היוזם ראיה שהשכן הקמצן לא נשא בהוצאות, אין מקבלים את דבריו. הטעם לכך: אין זה סביר כלל שאדם היודע שביכולתו לכפות על שכנו לשלם מחצית מן הסכום יבנה תחילה את הכותל וינסה לגבות את הכסף רק לאחר מכן. אילו יכול היה לגבות את הכסף מראש, לא היה מוציאו מכיסו; ואילו נהג השכן בקמצנות, היה מביאו לבית דין. לפיכך, כאשר הם באים לדין, אין מאמינים לטענה שהתשלום לא בוצע, אלא מניחים ששולם עוד לפני תחילת הבנייה.
מה תיחשב ראיה שלא נתן?
קשה להביא ראיה על דבר שלא אירע; אפשר להביא ראיה רק על דבר שאירע. אך ניתן לצייר מקרה: השכן היוזם הלך ביום הבנייה בלוויית שניים מחבריו, המשמשים עדים, ואמר לשכנו: "אנו בונים היום את הכותל, ועליך לתת את מחצית הכסף", והלה השיב: "איני עושה זאת". במצב כזה יהיו בידי השכן היוזם עדים המעידים שהשכן הקמצן לא נתן את חלקו.
"מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו":
אם אומר השכן היוזם: "איני חפץ בכותל לצורך פרטיות בלבד, אלא ברצוני כותל בגובה עשר רגל, שכן אז אוכל להתקין בו גם סל כדורסל וכיוצא בזה" - אין בכוחו לחייב את שכנו לשאת במחצית ההוצאות אלא עד גובה ארבע אמות בלבד.
"סמך לו כותל אחר":
אם השכן הקמצן, לאחר שהכותל עומד בגובה עשר רגל, בונה בצדו כותל מקביל בגובה עשר רגל - למשל לצורך חניה לרכבו - הרי שבכוונתו להשתמש בכותל המפריד בין שתי החלקות יחד עם הכותל החדש שבצדו, לשם הקמת מבנה חדש. במקרה כזה, אף אם עדיין לא הניח גג המחבר את הכותל המקביל אל הכותל המפריד, כבר עתה מחייבים את השכן הקמצן לשלם את מחצית ההוצאה שמארבע אמות ועד עשר רגל, שכן ברור כי הוא מעוניין ליהנות מכותל בגובה עשר רגל.
וכאן נוטה המטוטלת לכיוון ההפוך: אם לאחר שבנה השכן הקמצן את הכותל המקביל שלו מביאו השכן היוזם לבית דין וטוען, "הריהו משתמש בכותל שגובהו עשר רגל, ועליו לשלם מחצית מכותל בגובה עשר רגל, ולא רק מחצית מכותל בגובה ארבע אמות" - וטוען השכן שכבר שילם, אין מאמינים לו, משום שאין הדבר סביר. מכיוון שהגיעו לידי מחלוקת, ברור שהוא מבקש להתחמק מתוך קמצנות ולהשתמש בגובה הנוסף. לפיכך עליו להביא ראיה שאכן שילם את התוספת שמארבע אמות ועד עשר רגל, או שיהיה חייב לשלם.
לסיכום: במשנה זו שבנו לעניין כותל החצר הנבנה למניעת היזק ראייה. למדנו כי משנפל הכותל, כופה כל שכן על חברו לבנותו מחדש עד ארבע אמות; שכאשר מתגלעת מחלוקת על התשלום, מוחזק השכן כמי שנתן, עד שתובא ראיה שלא נתן; שמארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו, שהרי אין בתוספת זו משום פרטיות; ואילו כאשר סמך לו כותל אחר וגילה דעתו שהוא מעוניין בגובה הנוסף - מתהפכת החזקה, ועליו לשאת אף בהוצאות התוספת אלא אם יביא ראיה ששילם.