בבא בתרא, פרק ח', משנה ד'. משנה זו מבקשת לתאר שני הבדלים הקיימים בין ירושת הילד מאביו לבין ירושתו מאמו. לפיכך פותחת המשנה: "אחד" - אין הבדל בין בן ואחיו, או בת ואחיותיה, היורשים מכל אחד משני ההורים; "אלא" - למעט החריגים הבאים, שבהם יש נפקא מינה אם הירושה באה מן האם או מן האב.
ההבדל הראשון - נחלת הבכור:
בן בכור, כלומר מי שנולד ראשון מבין הילדים והוא זכר, נוטל פי שניים - מנה כפולה - רק כאשר הוא יורש מאביו. שני אחים שהם היורשים היחידים את אביהם: הבכור נוטל שני שלישים, והצעיר נוטל שליש. אולם דין זה נוהג דווקא בירושת האב.
אם האריכה האם ימים אחר בעלה - ויש לזכור כי כאשר אישה נפטרת, הראשון היורש אותה הוא בעלה, ובהיעדר בעל היורשים הטבעיים הראשונים הם ילדיה - יירשו שני הבנים בשווה, מחצה על מחצה, אף על פי שאחד מהם בכור.
ראוי להזכיר, מאחר שאנו מתמקדים תמיד באילן היוחסין של האב, כי אם היו לאב כמה נשים וכמה משפחות, הבכור הוא הזכר הראשון שנולד לאותו אדם. אפילו היו עשר משפחות, רק באחת מהן ייתכן בכור - הבן שנולד ראשון לאב.
ההבדל השני - מזונות הבנות:
"הבנות" - כפשוטו, הבנות ניזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם. ואולם לשון זו מטעה במקצת, שכן אין זה דין בהלכות ירושה כשלעצמן, אלא דין נפרד מדרבנן: אחד מתנאי הכתובה הוא שהנושא אישה מתחייב שתהא ניזונת, ולא היא בלבד אלא אף בנותיה ניזונות מן הנכסים קודם ליורשיו, כל עוד הבנות קטנות - עד גיל שתים עשרה - ואינן נשואות.
זוהי אפוא התחייבות חוזית שתיקנו חכמים כדי להגן על הבנות הצעירות. נפקות הדבר: אם אין בעיזבון די כסף לחלוקה לכול, כל הכסף מוקדם לפרנסת הבנות הקטנות שאינן נשואות, לפני היורשים - הבנים.
לסיכום: אלו שני ההבדלים שבין ירושה מן האב לבין ירושה מן האם - נטילת פי שניים לבכור, הנוהגת בנכסי האב בלבד, ומזונות הבנות, הנגבים מנכסי האב בלבד.
בתחילת הפרק התשיעי נרחיב בדין מזונות הבנות ובפרטיו.