בבא בתרא, פרק ו', משנה ד'. המשנה שבה לעסוק במקרים שבהם אדם עורך עסקה בלא להגדיר במדויק את תנאיה, וכיצד עלינו להבין את כוונתו. הפעם מדובר בשני סוגי מקרים: אדם הקונה חלקת קרקע כדי לבנות עליה בית, ואדם השוכר קבלן שיבנה עבורו בית. השאלה היא, כאשר לא פורש גודל החלקה או גודל הבית - מה ראוי לצפות? עיון במשנה זו מעניק הצצה מאלפת לאורח חייהם של בני התקופה לפני אלפיים שנה.
"המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית":
המשנה עוסקת בשני אופנים: "המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית" - ראובן מוכר לשמעון חלקה כדי ששמעון יבנה עליה בית; "וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית" - אדם המקבל על עצמו, כקבלן, לבנות בית עבור חברו. ובאיזה בית מדובר?
"בית חתנות לבנו" - בית קטן עבור זוג טרי, בנו שנישא זה עתה. כך נהגו באותם ימים: הבית המרכזי שימש את אב המשפחה עם אשתו וילדיו, וכאשר נישאו הבנים היו בונים עבורם בית קטן וחדש בסמוך, מחובר אל הבית העיקרי, ושם התגורר הזוג החדש.
"ובית אלמנות לבתו" - בת שהתאלמנה, ואפשר שיש עמה ילדים, חוזרת לבית אביה. גם עבורה בונים יחידת דיור קטנה משלה, חדר הצמוד לבית המשפחה.
השאלה היא, אם כן: מה גודלו של בית זה?
"בונה ארבע אמות על שש - דברי רבי עקיבא":
לדעת רבי עקיבא, הבית עבור זוג נשוי טרי או עבור אישה אלמנה, אף אם יש עמה כמה ילדים, מידותיו ארבע אמות על שש. אמה היא כחצי מטר, ונמצא שמדובר בשניים על שלושה מטרים - שישה מטרים רבועים בלבד. בהמרה למידות פיט (אמה כשני פיט) מדובר בארבעה על שישה פיט. זה קטנטן: רכב משפחתי גדול בן שמונה מקומות רוחבו כשני מטרים ואורכו כחמישה מטרים, כך שכל הבית אינו אלא מעט יותר ממחצית שטחו של רכב כזה.
על כך אמר רבי ישמעאל: "רפת בקר הוא זה" - לדעתו המידה קטנה מדי, ואין בני אדם מתגוררים בבתים זעירים כאלה; מידה זו של ארבע על שש הולמת רפת בקר וכיוצא בה. ראוי לציין שרבי ישמעאל אינו מפרש מהי המידה הראויה, אלא רק שולל את המידה שנקבעה. להלכה נפסק כרבי עקיבא, וכך נקט השולחן ערוך: ארבע אמות על שש הן המידה המתאימה לזוג צעיר.
ומדוע נקטה המשנה דווקא בבן שנישא ובבת שהתאלמנה?
הגמרא מבארת שהמשנה מלמדת כאן דרך ארץ והנהגה ראויה: אין זה ראוי שאדם המשיא את בתו יושיב את חתנו בבית הסמוך לביתו, שכן נמצא החתן דר בבית עם חמותו. לפיכך אין בונים בית לבת הנישאת. אך משיצא החתן מן התמונה, שבה הבת להתגורר עם משפחתה.
מידות שאר המבנים:
רפת בקר - אם סוכם על קניית קרקע לבניית רפת, או על קבלן שיבנה רפת, מידתה ארבע אמות על שש.
בית קטן - שש אמות על שמונה, כשלושה על ארבעה מטרים, שנים עשר מטרים רבועים. אף זו מידה קטנה מאוד, כשיעור מה שאנו מכנים כיום חדר קטן.
בית גדול - שמונה אמות על עשר, כארבעה על חמישה מטרים, עשרים מטרים רבועים. זהו חדר גדול, אולי כגודלו של החדר הגדול ביותר בבית.
טרקלין - המקבל עליו לבנות מעין אחוזה, מידתו עשר אמות על עשר, חמישה על חמישה מטרים, כגודל סלון מרווח - ובימי המשנה נחשב הדבר לאחוזה.
במידות הטרקלין מגלה המשנה מעין תפיסה אסתטית, שאפשר שהושפעה ממקובלות התקופה הקלאסית שבה נכתבה, בתפיסות הרומיות והיווניות: חדר מרובע, בשונה מחדר מלבני, נעים יותר מבחינה אסתטית. הטרקלינים המרשימים בנויים בצורה זו, וכדוגמת הרוטונדה בוויצ'נזה, יצירה אדריכלית מפורסמת הבנויה בצורת ריבוע - זהו האידיאל של טרקלין.
גובה הבית:
המשנה קובעת: "רומו - כחצי ארכו וכחצי רחבו" - גובה התקרה נקבע כמחצית האורך בתוספת מחצית הרוחב, ובמושגים שלנו: ממוצע האורך והרוחב. כך למשל בית חתנות שמידתו ארבע על שש - ממוצע ארבע ושש הוא חמש, וגובהו חמש אמות. בית גדול שמידתו שמונה על עשר - ממוצע שמונה ועשר הוא תשע, ונמצא גובהו תשע אמות, תקרה גבוהה מאוד.
המשנה מביאה ראיה מסייעת לכך שזהו הטעם - מיצוע האורך והרוחב - מן ההיכל. ההיכל, הוא מה שקרוי גם הקודש, מתייחס כאן לבית ראשון, מקדש שלמה: הקודש, שכלל את הקודש ואת קודש הקודשים, היה ארכו ארבעים אמה, רחבו עשרים אמה וגובהו שלושים אמה. שלושים הוא הממוצע של עשרים וארבעים, ונמצא שגובה ההיכל היה ממוצע ארכו ורחבו.
יש לשים לב שבבית שני לא היה הדבר כך בדיוק. בבית שני היה מבנה ההיכל כולו גדול הרבה יותר, שכן כלל לא רק את הקודש עם קודש הקודשים - החלק האחורי, כביכול, של מבנה הדומה לאות T - אלא גם את האולם שבחזית, אזור כניסה גבוה מאוד. אך אף אם נתמקד בחלק האחורי בלבד, הקודש, אמנם ארכו ארבעים ורחבו עשרים כבבית ראשון, אלא שגובהו היה ארבעים ולא שלושים. הטעם לכך הוא נבואת חגי שבית שני צריך להיות מכובד יותר, כלומר גדול יותר; ומאחר שלא ניתן היה לשנות את מידות שטח הבסיס, שנמסרו בקבלה נפרדת וחייבים היו להיות מדויקים, הגביהו את הגג והתקרה בבית שני.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כבניין ההיכל":
שתי דרכים בקריאת דבריו:
כשאלה רטורית - וכך נראה הפשט הפשוט: וכי הכל כבניין ההיכל? האם על הכל לחיות לפי מידותיו המרשימות של בית המקדש? בהיכל היו תקרות גבוהות מפני שהוא בניין מרשים, אך מדוע יידרש אדם הדר בטרקלין של עשר על עשר אמות שתהא תקרתו בגובה עשר אמות, חמישה מטרים? דבר זה נראה מוגזם וקיצוני, ולפיכך אין הוא הכרחי.
כהסכמה - יש הלומדים, ויש פשטים נוספים שהובאו, שרבן שמעון בן גמליאל מסכים לדין: הכל הולך לפי אופן בנייתו של ההיכל, ולא לפי דבר אחר.
עם זאת, כמו בכל המשניות הללו, ההלכה למעשה בשולחן ערוך נקבעת לפי הרגיל והמקובל באותו מקום. לפיכך, אם נהוג גובה תקרה סטנדרטי, הולכים אחר הגובה הסטנדרטי, בין שהוא גבוה מן השיעור שבמשנה ובין שהוא נמוך ממנו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המידות שיש להניח כשלא פורשו בהסכם מכר או בנייה: בית חתנות לבן ובית אלמנות לבת - ארבע אמות על שש כדעת רבי עקיבא, ולדעת רבי ישמעאל אין זו אלא רפת בקר; רפת - ארבע על שש; בית קטן - שש על שמונה; בית גדול - שמונה על עשר; וטרקלין - עשר על עשר. גובה הבית נקבע כממוצע ארכו ורחבו, וראיה לדבר מן ההיכל, שגובהו שלושים אמה כממוצע ארכו ורחבו. ולמעשה - הכל כמנהג המקום.