בבא בתרא, פרק ג', משנה ה'. עד כה עסקנו בחזקת הבתים ובביסוס חזקת בעלות. היסוד היה שכאשר מתעוררת מחלוקת על הזכויות בנכס, מניחים שהזכויות נותרו בידי הבעלים המקורי - אלא אם כן טוען המחזיק בנכס כי הוא יושב בו זה שלוש שנים, שיש בידו טענה מדוע היה זכאי לשבת שם בשלוש השנים האחרונות, ושהמרא קמא לא מיחה בו.
חזקה בנכס פרטי:
נמחיש בדוגמה, שאותה נבקש להנגיד למשנתנו: אדם המקים מחסן בחצרו האחורית של חברו - זהו שימוש שבני אדם מקפידים עליו, ואדם רגיל היה מוחה: "מה פתאום שתקים מחסן בחצרי?". אם עמד המחסן שם שלוש שנים, וכעת מבקש בעל החצר לסלקו, בא המחזיק לבית דין וטוען: "היה בינינו הסכם, והוא נתן לי רשות לעמוד כאן". אין בידו שטר, ופרטי הסיפור אינם מעלים ואינם מורידים - העיקר שיש בפיו טענה. בית הדין יקבל את דבריו וישאל את בעל החצר: אם לא כך היה, מדוע לא מחית בשלוש השנים הללו? במקרה כזה נאמן המחזיק, שכן אין דרכו של אדם להניח לשכנו להקים מחסן בחצרו ללא רשות במשך שלוש שנים.
שותפים - דין שונה:
שונים פני הדברים כאשר מדובר בשותפים, וזהו הקשרה של משנתנו. שני שכנים שיש להם חצר משותפת, ופתחי בתיהם פונים אליה, חולקים בה בשווה. משמעות המושג 'שותף' בהלכה היא ששני השותפים זכאים בדבר כולו: כל החצר שלי וכל החצר שלך, וילדיי רשאים לשחק בכל מקום בחצר, וכך גם ילדיו של שותפי.
נניח עתה שאחד השותפים מעמיד את אופניו במקום מסוים בחצר, ובכך מונע מילדי חברו לשחק באותו מקום, והאופניים עומדים שם שנים. כאשר יבקש השותף השני להזיזם, ישיב לו הראשון: "יש לי זכות לעמוד כאן. האופניים כאן זה שלוש שנים ומעולם לא אמרת דבר". והנה, בית דין לא יאמר בכגון זה שאדם רגיל היה מוחה, ושהיעדר המחאה במשך שלוש שנים מוכיח הסכמה. כיוון ששניהם זכאים להשתמש בחצר, אין בהנחת האופניים לאורך זמן כדי להוכיח דבר: השותף השני אומר בלבו שבכל עת שיזדקק למקום יבקש מחברו להזיז את האופניים, שהרי אין זה דבר קבוע. אמנם עמדו שם שנים רבות, אך עתה נמלך בדעתו.
נמצא שבמתקן שאינו קבוע אין השותף אמור למחות בשימושו של חברו, שהרי שניהם רשאים להשתמש בחצר. ממילא הטענה המועלית בבית דין, שלא מיחה במשך שלוש שנים, אינה מוכיחה דבר, מפני שאין דרכו של שותף להקפיד על כך.
שימוש זמני מול מבנה קבע:
משנתנו מחלקת בין שני סוגי שימוש: שימוש זמני - כאופניים שעמדו במקומם שנים רבות, וניתן להעבירם לצדה האחר של החצר בהינף אצבע; ושימוש קבוע - כגון סככה קבועה שבנה אחד השותפים לאחסון אופניו, המחוברת אל הקרקע ומהווה חלק מן החצר. מבנה כזה אינו זז בהינף אצבע, ובכגון זה אכן ימחה השותף על השתלטות חברו על החצר דרך קבע; ואם לא מיחה, יש בשתיקתו כדי להעיד על הסכמתו.
מחלוקת הראשונים בגדר חזקת שותפים:
שיטת הברטנורא (ההולך בשיטת התוספות ושאר רבותינו האשכנזים, וכן פוסק הרמ"א) - דין השותפים כדין חזקת הבתים ממש. עצם הקמת הצריף אינה מקנה בעלות, ונדרשת גם טענת זכות. שלוש השנים של היעדר מחאה על הצריף שבחצר המשותפת משמשות ראיה לטענתו שהשותף השני נתן לו רשות להשתמש בשטח זה. אין הוא זוכה בזכות השימוש מכוח הפלישה בלבד, אלא עליו לטעון: זכאי אני בשטח שבחצר משום שנתת לי רשות; והראיה - אין בידי ראיה אחרת מלבד זו שהמבנה עמד שלוש שנים, ואדם רגיל היה מוחה בתוך שלוש שנים, והלה לא מיחה.
שיטת הרמב"ם (וכן פוסק המחבר) - השותפות דבר טוב היא, אך גדר טובה עושה שכנים טובים, ואין אחד השותפים קובע את הכללים על דעת עצמו. אם הקים אחד השותפים בחצר המשותפת, שאמורה להיות של שניהם, מחסן גדול לאחסון אופניו, והמחסן עומד שם דרך קבע - ימחה השותף השני מיד, ולא יעבור על כך בשתיקה זמן רב. משלא מחה מיד, הרי זו הסכמה. לפיכך אין כאן דין של שלוש שנים כלל בכל הנוגע לקביעת חזקה בשותפים. ויתרה מזו: אין כאן ראיה בלבד לכך שניתנה לו הרשאה רשמית, אלא השותף השני מוותר על זכויותיו, ומכוח ויתור זה זכאי בונה המחסן לעמוד שם. ויתור זה חל לאלתר; יש דיון עד כמה מהר נחשב הדבר 'מיד', אך בכל אופן מדובר בזמן קצר, ובוודאי לא בשלוש שנים.
לפי הרמב"ם, אפוא, כאשר אחד השותפים מקים מבנה קבוע שאינו ניתן להזזה בקלות והשותף השני אינו מוחה, זוכה הראשון בזכויות לצמיתות. להבהרת הדברים: בשתי השיטות, אף לאחר שזכה השותף בזכות להשאיר את מחסנו, שותפים היו עד אותה שעה. כלומר, אם בחצר מאה רגל רבוע, וישכירו אותה לאחר או ימכרוה - יחלקו את התמורה בשווה. אלא שאם יבואו לחלוק את החצר, יקבל בעל המחסן חמישים רגל רבוע בלבד, אך בתוכם יקבל דווקא את החלק שהחזיק בו, שכן יטען שהיה זכאי לכך - בין לפי הברטנורא, שהיה שם הסכם מפורש, ובין לפי הרמב"ם, שהשותף הסכים בשתיקה ובכך ויתר על זכויותיו.
זוהי תמצית משנתנו: חלוקה בין שני סוגי דברים - שימושים זמניים, הניתנים לשינוי במהירות ובקלות, ושימושים קבועים, שאין לשנותם במהירות ובקלות, ושאדם ימחה עליהם ביתר קלות, בין מיד ובין בתוך שלוש שנים לשיטת רבנו תם.
לשון המשנה:
המשנה פותחת: "אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה". היא מביאה דוגמאות לשימושים בנכס משותף היוצרים חזקה או שאינם יוצרים חזקה - כלומר, שהיעדר מחאה במשך שלוש שנים, לשיטת הברטנורא, הוא הוכחה לזכותו לעמוד שם.
הדברים הזמניים, שאין בהם חזקה:
"המעמיד בהמה בחצר" - מחזיק את בהמתו בחצר.
"תנור וכירים" - תנור או כיריים שאינם מקובעים בקרקע; כמנגל שניתן לגלגלו ולהעבירו למקום אחר בחצר.
"וריחים" - ריחיים של יד, הניתנות להעברה ממקום למקום בקלות רבה, ואינן מקובעות בקרקע כריחיים קבועות.
"ומגדל תרנגולים" - תרנגולים המתרוצצים בחצר.
"ונתן זבלו בחצר" - ערימת זבל שהוא מחזיק בחצר לצורך דישון.
בכל אלו נאמר "אינה חזקה" - אין בהם כדי ליצור חזקה, שכן מצדו של השותף אין זה מופרך לומר: "השאר כאן את תרנגוליך כרצונך, עד שאזדקק למקום". דבר זה עשוי להימשך שנים, ואין בו ויתור רשמי על דבר.
"אבל" - הדברים הקבועים, שיש בהם חזקה:
הדברים הבאים הם מבני קבע ששותף רגיל היה מתנגד להם, ולפיכך יש בהם כדי ליצור חזקה המקנה לשותף את הזכות להישאר שם:
"אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים" - אין הוא מעמיד בהמה בחצר בלבד, אלא בונה מכלאה המוקפת מחיצה בגובה עשרה טפחים, והרי זו מכלאה קבועה.
"וכן לתנור וכן לכיריים" - שעשה להם מתחם, או שקבעם בבטון אל הקרקע.
"וכן לריחיים" - טחנה גדולה ומסודרת לטחינה, המקובעת בקרקע, ולא ריחיים של יד ניידות.
"וכן שהכניס תרנגולין לתוך הבית" - שטח משותף בתוך הבית, שהניח בו שותף אחד לחברו להכניס תרנגולים. התרנגולים מלכלכים בכל מקום שהם באים אליו ועושים צרכיהם בכל פינה, ואין אדם נורמלי עובר על כך בשתיקה אלא אם כן נתן לכך את הסכמתו - ונקודה זו ראויה למחשבה.
"ועשה מקום לזבלו עמוק שלושה וגבוה שלושה" - מקום מיועד בחצר המשותפת לשמירת הזבל, שאין הזבל נערם בו כלאחר יד, אלא הוכן לו מקום מיוחד: חפירה בעומק שלושה טפחים בחצר, או במה מוגבהת שלושה טפחים - מקום בנוי ומיועד למטרת אחסון הזבל.
בכל אלו - "הרי זו חזקה": כל הדברים הללו נחשבים כמבססים חזקה, לפי שהם מסוג הדברים המהווים מבנים קבועים ורשמיים, ששותף בדרך כלל היה מתנגד להם אלמלא היו מקובלים עליו.