בבא בתרא, פרק י', משנה ה'. נושאה האמיתי של משנה זו הוא המושג הנקרא 'אסמכתא'.
מהו מושג האסמכתא:
אסמכתא היא אמירה שבה אדם מתחייב לעשות דבר מה - למשל לשלם סכום כסף - אם יתקיים תנאי מסוים, אלא שאין הוא מצפה כלל שאותו תנאי יתקיים. משום כך אין הוא גומר בדעתו להתחייב בפועל, ודבריו נאמרו במידה רבה מתוך התרברבות וכמעין אפקט רטורי, ללא כוונה אמיתית לקיימם.
בשאלה זו נחלקו התנאים: האם 'אסמכתא קניא' - כלומר האדם מחויב בהתחייבותו, או ש'אסמכתא לא קניא'. להלכה נפסק שבמצבים רגילים אסמכתא לא קניא: אף שאמר את הדברים, לא התכוון באמת שיתממשו, שכן היה בטוח שהתנאי לא יתקיים, ולפיכך לא גמר בדעתו להתחייב. זהו הנושא שבו עוסקת המשנה.
רקע המקרה - פירעון חלקי:
ראובן הלווה לשמעון מאה, ובידי שמעון ארבעים בלבד, ולפיכך הוא פורע פירעון חלקי. במשנה הבאה נלמד מהן האפשרויות העומדות בפני הצדדים במקרה כזה: לכתוב שטר חדש על הסכום החסר (שישים), או לתת ללווה קבלה על הארבעים ששילם, כדי שיוכל להגן על עצמו. אך משנתנו עוסקת במקרה שבו לא נקטו הצדדים באף אחת מן הדרכים הללו.
במקום זאת הם ממנים צד שלישי שישמור על השטר. שטר החוב פעל למעשה כמעין צ'ק בנקאי: המלווה יכול להביאו לבית דין ולחייב את הלווה בתשלום מלוא הסכום. מאחר שחלק מן החוב כבר נפרע, מגיעים הצדדים להסכמה להפקיד את השטר בידי אדם שלישי הנאמן על שניהם, השומר על האינטרסים של שניהם: השטר נותר תקף והמלווה יכול לגבות באמצעותו, ואילו הלווה שכבר פרע חלק מן החוב לא ייאלץ לשלם שוב את מלוא הסכום.
"מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו":
שמעון פרע חלק מחובו לראובן: השטר עמד על מאה, ושמעון הביא ארבעים בלבד, ונותרו שישים. הצדדים מוסרים את השטר לאדם שלישי - נקרא לו לוי - ואומרים לו: "החזק שטר זה בידך עד שישלם שמעון את יתרת חובו לראובן".
שני הצדדים סבורים שהם מוגנים:
ראובן: השטר קיים ומצוי בידיו של לוי הנאמן, ובאמצעותו יגבה את הסכום החסר; ומאחר שהשטר עומד על מלוא המאה, אין לו מה להפסיד.
שמעון: הוא סומך על לוי, שלא יניח לראובן לגבות שוב את כל המאה; שילם חלק, וישלם את החלק הנותר.
"ואמר לו: אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני - תן לו שטרו":
כדי להבטיח לראובן פירעון מהיר וקל, אומר שמעון: אם לא אעביר את הסכום החסר, אותם שישים, עד יום פלוני, מורה אני ללוי הנאמן להחזיר לראובן את שטרו - ומשמעות הדבר, שראובן יוכל לגבות מחדש את מלוא המאה.
נמצא אפוא שהתשלום הראשון של ארבעים הופך למעשה למתנה. כאילו אמר שמעון: "מתחייב אני שעד אותו יום יהיה הכסף בידי, ואם לא - התשלום הראשוני היה מתנה". אין זו ריבית ואין זה אגר נטר, ואין זה תשלום על עיכוב כלשהו, אלא מעין תשלום קנס הניתן במתנה. וכמובן, באומרו זאת אין שמעון מתכוון לדבריו: הוא בטוח לחלוטין שישיג את השישים, שאלמלא כן לא היה מבטיח הבטחה שכזו.
"הגיע זמן ולא נתן":
הגיע המועד, ואין בידי שמעון הכסף, ולא פרע לראובן. ניגש ראובן ללוי ואומר: "שמעת מה שאמר - אם לא ישלם עד אותו יום, עליך לתת לי את השטר". ואם יינתן השטר, יהפוך התשלום הראשוני של ארבעים למתנה לראובן, והוא יגבה מחדש את מלוא המאה.
והשאלה היא: האם על לוי לעשות כדברי שמעון ולקבלם כפשוטם, אף שזו אסמכתא ולא זו היתה כוונתו האמיתית - כלומר להתייחס לדבריו כ'אסמכתא קניא', ששמעון מחויב בהתחייבותו? או שמא יאמר לוי: אמנם שמעון אמר זאת, אך מעולם לא התכוון להתחייב לתשלום כפול - דבר שאין הדעת סובלתו - ומכיוון שלא גמר בדעתו להתחייב, אסמכתא לא קניא.
מחלוקת התנאים:
"רבי יוסי אומר: ייתן" - רבי יוסי סובר שאסמכתא קניא. שמעון אמר, ולפיכך הוא מחויב, ועל לוי לנהוג כלשון דבריו כפשוטה ולהחזיר את השטר לראובן, כדי שיגבה בו את מלוא הסכום.
"רבי יהודה אומר: לא ייתן" - לדעת רבי יהודה אין על לוי להחזיר את השטר לראובן. אמנם שמעון התחייב לפרוע עד אותו מועד, אך לא התכוון באמת שאם לא יעמוד בכך ישלם כפליים; אין זה הוגן ואין זה צודק. ומאחר שלא התכוון, אינו מחויב - אסמכתא לא קניא.
ההלכה נפסקה כרבי יהודה: אסמכתא לא קניא. לפיכך אין לוי מחזיר לראובן את השטר, ואין מחייבים את שמעון לשלם כביכול פעמיים. וזהו הדין.
ראוי לציין כי ישנם מקרים יוצאים מן הכלל: כאשר מדובר בסיטואציה רשמית, ששני הצדדים באים בה לבית דין המומחה בדיני אסמכתא, ושם מקבל עליו הלווה התחייבות של אסמכתא - ברור שכוונתו להתחייב באמת, שהרי אמר את דבריו בפני בית דין העוסק בכך ומומחה בו, ולפיכך יהיה מחויב בדבריו. אך בנסיבות רגילות אנו פוסקים שאסמכתא לא קניא.