בבא בתרא, פרק י', משנה ד'. כהמשך למשנה הקודמת, אף משנה זו עוסקת בשאלה מי צריך להיות נוכח ולתת את הסכמתו לכתיבת השטר, ומי מוטל עליו לשאת בתשלום. הפעם מדובר במקרים שבהם נדרשת נוכחותם והסכמתם של שני הצדדים כאחד.
שטרי אירוסין ונישואין:
"אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם" - אין לכתוב שטר אירוסין או נישואין אלא בהסכמת שני הצדדים. במה מדובר?
שטרי אירוסין - הכוונה למה שמכונה בפינו 'תנאים'. לפני הנישואין (והאירוסין, הם הקידושין, הם החלק הראשון של הנישואין) מגיעים שני הצדדים - אבי הכלה והחתן - להסכמים ממוניים: מי ישלם על מה ומי יספק מה. תנאים אלו מזכים ומחייבים את שני הצדדים, ולפיכך אי אפשר לכותבם אלא בנוכחות שניהם.
שטרי נישואין - הכוונה לכתובה, שהיא מעין חוזה נישואין שבו מקבל הבעל על עצמו התחייבויות כלפי האישה. אף לה חובות בנישואין, אך עיקר השטר בכך שהוא דואג לה ומבטיח לה הגנה ופרנסה במקרה של מיתה או גירושין וכיוצא בזה.
מאחר ששני הצדדים מתחייבים בשטרות הללו, נדרשת דעת שניהם - על שניהם להסכים לכך שהעדים יחתמו על מה שכותב הסופר.
"והחתן נותן שכר" - בשני המקרים מוטל התשלום על החתן, על הגבר. מדוע? משום שהוא העושה את הקניין, כלשון המשנה "האישה נקנית", וזכויותיה של האישה נקנות על ידו. וכפי שנתבאר במשנה הקודמת, גישת התורה היא שהעושה את הקניין הוא המרוויח העיקרי, ולפיכך עליו לשלם עבור השטר.
שטרי אריסות וקבלנות:
"אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם" - שטרות אלו מסדירים את מעמדו של אדם כשוכר בנכס:
אריסות - השוכר הוא אריס, המסכים לתת לבעל הקרקע חלק מן היבול: שליש, רבע או מחצית.
קבלנות - הכוונה בדרך כלל ל'חוכר', המתחייב בתשלום קצוב, כגון עשרה כורים של חיטה בשנה, או כל סכום אחר כדמי שכירות. אין נפקא מינה בצורת התשלום.
בשני המקרים לפנינו עסקה בין בעל הקרקע לבין השוכר, העתיד לעבד את הקרקע ולשלם תמורה כנגד הזכות לשבת עליה. מאחר שהשטר מקנה זכויות וחובות לשני הצדדים, לבעל הקרקע ולשוכר - "אלא מדעת שניהם", על שניהם להסכים לכתיבתו.
"והמקבל נותן שכר" - התשלום מוטל על השוכר, הוא היושב על הקרקע. ויש להדגיש כי המונח 'מקבל' כולל אף את האריס: כל מי שמקבל את הקרקע כדי לשבת עליה הוא המרוויח העיקרי, שהרי הוא מקבל דבר מה - קרקע לשבת עליה - ולפיכך עליו לשלם עבור השטר.
שטרי בירורין וכל מעשה בית דין:
"אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם" - עניין זה מורכב מכפי שנדמה, שכן 'שטר בירורין' עשוי להתייחס לשני דברים שונים שאין ביניהם קשר כלל:
בחירת בית הדין: זהו המקרה הבסיסי והטיפוסי. שני בעלי דין החלוקים ביניהם בשאלה מי חייב ממון לחברו, ואינם מצליחים להסכים לאיזה בית דין לפנות, נוקטים בדרך של זבל"א - "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד": ראובן בוחר דיין אחד, שמעון בוחר דיין משלו, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי. שלושתם יחד מרכיבים את בית הדין שידון בתיק. שטר הבירורין הוא התחייבותו של כל צד לגבי הדיין שבחר, וקבלת מרותו של בית הדין המורכב משלושת הדיינים. מאחר ששניהם מחויבים בחוזה, נכתב השטר בהסכמת שניהם, וכפי שיתבאר להלן - אף התשלום מוטל על שניהם, שהרי הם נהנים ממנו במידה שווה.
בירור הטענות: כאשר מתכנס בית הדין, ניתן לבקש משני בעלי הדין להעלות את טענותיהם ותביעותיהם על הכתב ולהגישן לבית הדין בכתב. המשנה אינה משקפת זאת, אך להלכה אי אפשר לכפות על בעלי דין להסכים לכך בנסיבות רגילות: משעה שכתב אדם את טענתו הריהו כבול בה ואינו רשאי לשנותה, מה שאין כן בטענה שבעל פה. מכל מקום, מלמדת המשנה כי משהועלו טענות שני הצדדים על הכתב - שניהם מפיקים מכך תועלת, שניהם צריכים להיות נוכחים, ושניהם משלמים בשווה.
"וכל מעשה בית דין" - אלו שטרות אחרים, כגון כאשר בית הדין קובע שראובן לא קיים את חיובו, ומעתה רשאי שמעון לעקל את נכסיו וכיוצא בזה. שטרות אלו נקראים 'החלטה' ו'אדרכתא', והם מן הסוג שבו בית הדין אוכף דבר מה. אף כאן, מאחר שהדבר מחייב, על שני הצדדים להיות מודעים לכך, ולפיכך נדרשת הסכמת שניהם.
"ושניהם נותנים שכר" - שניהם משלמים שווה בשווה. הדברים אמורים בעיקרם בחלק הראשון של שטר הבירורין, שבו שניהם מסכימים על בית הדין, וכן במקרה שבו שניהם מעלים את טענותיהם על הכתב: שניהם מרוויחים ולפיכך שניהם משלמים. אך כמובן, שטר המחייב אדם אחד ומזכה את חברו לגבות ממנו - אין האדם שגובים ממנו צריך לשלם עבורו.
מחלוקת חכמים ורבן שמעון בן גמליאל:
חלקה האחרון של המשנה עוסק - אף שאין הדבר מפורש בלשונה, ולכן קשה לעקוב אחריו - בהגדרה השנייה של שטר בירורין, שבה מעלים בעלי הדין את טענותיהם על הכתב. לדעת חכמים, הדרך הזולה ביותר היא שסופר אחד יישב פעם אחת ויכתוב את שתי הטענות על גיליון אחד.
אלא שבדרך זו עלול להיגרם נזק לכל אחד מבעלי הדין: הייתה לכל צד תוכנית פעולה לקראת הדיון בבית הדין, ומשעה שהעלה אותה על הכתב, יכול בעל דינו לעמוד על טענותיו ולהיערך מראש. לפיכך עשוי אדם לבקש שלא לכתוב בשטר משותף, אלא בשני גיליונות נפרדים, כדי לשמור את טענותיו בסוד. ברם, הדבר כרוך בהוצאה גדולה יותר, שהרי נדרשים שני שטרות.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: שניהם כותבין שניים" - לדעתו אין בכך פסול: כל אחד יכתוב את מערכת טענותיו בשטר בירורין משלו, ואף שהדבר עולה מעט יותר, אין בכך כלום - "זה לעצמו וזה לעצמו". כל אחד כותב לעצמו, אינו נזקק להסכמת חברו, ומשלם על שטרו במלואו.
וחכמים חולקים: אין זה הוגן, שכן הדבר גורם לנתבע לשלם יותר. בידו לומר: אין ברצוני לשלם יותר, מוכן אני להשתתף בשטר אחד, ואי אפשר לכפות עליי לספוג הוצאות נוספות ולשכור מנסח נפרד שיערוך שטר נפרד; מבקש אני לעשות זאת בדרך הזולה יותר.
ההלכה אינה כרבן שמעון בן גמליאל: אם באים לכתוב, עליהם לכתוב בשטר אחד ויחיד כדי לחסוך בהוצאות. עם זאת, להלכה למעשה אי אפשר בנסיבות רגילות לכפות על בעל הדין שכנגד להעלות את טענותיו על הכתב מלכתחילה, שכן הדבר מעמידו בעמדת נחיתות בלתי הוגנת. אך אם הסכים לכתוב - ניתן לכפות עליהם לכתוב יחדיו ולהתחלק בהוצאות שווה בשווה, במינימום הוצאה לשני הצדדים.
לסיכום: במשנה זו למדנו על השטרות הנכתבים מדעת שני הצדדים: שטרי אירוסין (תנאים) ונישואין (כתובה), שהחתן נותן את שכרם משום שהוא העושה את הקניין; שטרי אריסות וקבלנות, שהמקבל היושב על הקרקע נותן את שכרם משום שהוא המרוויח העיקרי; ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין, ששניהם נותנים את שכרם בשווה. כמו כן עמדנו על שתי ההגדרות של שטר בירורין, על מחלוקת חכמים ורבן שמעון בן גמליאל בכתיבת הטענות בשטר אחד או בשני שטרות, ועל ההכרעה להלכה.