משנה ד' עוסקת אף היא בקניין אילנות. נקודת המוצא מוסכמת על הכול: הקונה אילן בודד מחברו - המוכר נשאר בעל השדה, והקונה זוכה באילן בלבד, כלומר באותו אורגניזם שמעל פני הקרקע (ואף בשורשיו), אך לא בקרקע עצמה.
ואולם, במספר מסוים של אילנות מובן מאליו שהקונה זוכה לא רק באילנות אלא גם בקרקע המחברת ביניהם, שהרי אין זו קניית שלושה אילנות בודדים אלא קניית מטע קטן. מכאן שנפקא מינות רבות תלויות בשאלה אם הקונה הוא בעל הקרקע אם לאו. משנתנו מציגה, אגב כך, מחלוקת תנאים בשאלה מהו הרף שממנו ואילך מובן שקניית האילנות כוללת את קניית הקרקע - שניים או שלושה אילנות.
נלך כאן לפי שיטת תנא קמא, שלפיה שלושה אילנות נמכרים עם הקרקע, ואילו אילן אחד או שניים - לא, וכן נפסקה ההלכה. אך כדי שהקרקע תיקנה עם שלושת האילנות, עליהם לעמוד בתנאים אלו:
מרחק מרבי: לא יותר משש עשרה אמה זה מזה, שכן אילנות רחוקים מדי אינם מצטרפים.
מרחק מזערי: לא פחות מארבע אמות זה מזה, שכן אילנות הקרובים מדי ממיתים זה את זה, ואינם נחשבים שלושה אילנות נפרדים.
צורת העמידה: לא בשורה ישרה, אלא כעין צורת משולש.
הקונה שני אילנות - לא קנה קרקע:
המשנה קובעת כי הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו אינו זוכה בקרקע כלל. פשיטא שכך הדין באילן אחד, והמשנה נוקטת דווקא שניים משום מחלוקת התנאים: רבי מאיר סובר כי אף בשני אילנות נקנית הקרקע עמם. מכאן שלושה דינים העולים מן המשנה:
"הגדילו" - אם נתפשטו ענפי האילן, עד שהם מטילים צל על גידולי השדה של בעל הקרקע, אין בעל השדה רשאי לקצצם. משום שהמוכר אילן בלא קרקע יודע שדרכו של אילן לגדול, ועליו להניחו לגדול כדרכו.
"והעולה מן הגזע" - ענפים היוצאים מגזע האילן שייכים לקונה, שהרי הם חלק מן האילן. אך "ומן השורשים" - חוטרים העולים מן השורשים שמתחת לקרקע נחשבים כצומחים מן הקרקע ולא מן האילן, ולפיכך הם של בעל הקרקע.
"ואם מתו - אין לו קרקע" - אם מתו האילנות שקנה, נוטל הקונה את העץ המת לעצי הסקה, אך הקרקע שייכת כשהייתה לבעליה המקורי, ואין הקונה רשאי לעשות בה דבר.
הקונה שלושה אילנות - קנה קרקע:
משקנה אדם שלושה אילנות העומדים בתנאים שנימנו, קנה עמם גם את הקרקע. ההנחה כאן היא אותה הסתייגות שעליה עמדנו בכל משניות הפרק: אנו אומדים מה הייתה כוונתו של אדם רגיל האומר "אני קונה ממך שלושה אילנות", ולמה התכוון המוכר באומרו "אני מוכר לך שלושה אילנות". בזמן המשנה כלל הדבר את הקרקע המחברת את האילנות ואת השטח שסביבם הדרוש לעיבודם ולאסיפת יבולם. מכאן שלושת הדינים מתהפכים:
"הגדילו - ישפה" - אם נתפשטו הענפים והם מטילים צל על גידוליו של בעל השדה, רשאי בעל הקרקע לקצצם ולומר לקונה: מטע קטן משלך יש לך לעבוד בו, ואין רשותך פולשת לשלי. הענפים הקצוצים שייכים כמובן לבעל האילן, אך הזכות לקצוץ נתונה לבעל הקרקע.
"והעולה מן הגזע ומן השורשים, שלו" - הן היוצא מן הגזע והן היוצא מן השורשים שייך לקונה, שהרי הוא בעליהם של האילנות ושל הקרקע שתחתיהם וסביבותיהם. ואף שהחוטרים עולים מן השורשים ונחשבים כצומחים מן הקרקע, אין בכך כלום - הקרקע שלו, ולפיכך גם האילנות החדשים שלו.
"ואם מתו - יש לו קרקע" - אם מתו האילנות, הואיל והוא בעל הקרקע שתחתיהם וסביבותיהם, נשארת הקרקע בידו, והרשות בידו לנטוע בה אילנות חדשים.
לסיכום: למדנו שהקונה אילן אחד או שניים זוכה באילן בלבד: אינו יכול למנוע את התפשטות הענפים, זוכה בעולה מן הגזע ולא בעולה מן השורשים, ואם מתו האילנות אין לו קרקע. לעומתו, הקונה שלושה אילנות העומדים במרחק של ארבע עד שש עשרה אמות זה מזה ובצורת משולש, קנה עמם את הקרקע: בעל השדה רשאי לקצוץ את הענפים הפולשים לשטחו, הקונה זוכה בעולה מן הגזע ומן השורשים כאחד, ואם מתו האילנות - הקרקע נשארת בידו.