בבא בתרא, פרק ה', משנה ג' (דף נג ע"ב). המשנה ממשיכה לדון בשאלה מה נכלל במכירה של דברים שונים כאשר הפרטים אינם מפורשים בתנאי המקח.
המוכר חמור והמוכר פרה:
"המוכר את החמור - מכר את הסייח" - הגמרא מסבירה שאין מדובר בחמור סתם, אלא במי שמכריז כי הוא מוכר חמור מיניקה. לכאורה, ציון ההנקה בא להצביע על מעלה ויתרון, אך מאחר שהיוצא מן הטמא אינו כשר, אין החלב מועיל לאיש. אלא שההנקה מלמדת כי נלווה אליה ולד, ולפיכך הסייח - ולד החמור - נכלל במכירה ומגיע יחד עמה.
"מכר את הפרה - לא מכר את בנה" - כאשר אדם מוכר פרה ומציין שהיא מיניקה, ההנקה עצמה היא היתרון הגדול: פרה מיניקה היא פרה שחלבה מרובה, וחלב הפרה כשר, וזהו מבוקשו של הקונה. משום כך אין הוולד, העגל, נכלל במכירה.
ארבעה מקומות שתכולתם נכללת במכירה:
המשנה מונה ארבעה מקומות פיזיים שעל גביהם או בתוכם מונחים מיטלטלין, ובכולם נמכרת התכולה יחד עם המקום:
"מכר אשפה - מכר זבלה" - המוכר את המקום המיועד לאחסון זבל (שטח המוגבה מעל הקרקע או חפור בתוכה בשיעור שלושה טפחים או יותר), כל הזבל והדשן המצויים שם באותה שעה כלולים במכירה.
"מכר בור - מכר מימיו" - המוכר את בור המים שלו, המים שבתוכו עוברים עמו.
"מכר כוורת - מכר דבורים" - המוכר כוורת, הדבורים שבתוכה עוברות עמה.
"מכר שובך - מכר יונים" - המוכר את השובך, המקום שבו הוא מגדל יונים, הציפורים עוברות יחד עם המכירה.
הגמרא מציינת כי זוהי דעתו של רבי נתן, וחכמים חולקים עליו לפחות במקרה של הבור. לשיטתם אין המים נמכרים עם הבור, שכן המים - בשונה מזבל, מיונים ומדבורים - נחוצים לכל אדם בכל יום, ולפיכך זהו סוג אחר של דבר: המוכר אינו מסכים למכור את מימיו אלא מבקש להותירם לעצמו. השאלה אם ההלכה כרבי נתן או כחכמים היא מחלוקת המשתקפת בשולחן ערוך וברמ"א.
רכישת תפוקה עתידית:
מכאן עוברת המשנה למקרה שבו אדם מוכר לחברו את תפוקתו של "מפעל" (בהשאלה) המייצר גוזלים או דבורים, והקונה מבקש לרכוש את כל התוצרת. מאחר שבעל ה"מפעל" מתכוון להמשיך ולייצר גם בשנים הבאות, ברור שאין בכוונתו למסור את הכול: אילו ימסור את כל הציפורים או את כל הדבורים, לא יישאר לו דבר לשנה הבאה. השאלה היא, אם כן, מה בדיוק נכלל בעסקה.
"הלוקח פירות שובך מחברו - מפריח בריכה ראשונה" - אדם שסיכם עם חברו לרכוש את כל תפוקת השובך, כלומר את כל הציפורים שעתידות לבקוע במהלך השנה, אינו מקבל את הקבוצה הראשונה של הגוזלים שבקעו.
להבנת העניין: היונים והתורים מטילים מדי חודש זוג ביצים, זכר ונקבה, וההורים נשארים בשובך כל עוד הזוג הראשון מצוי שם, כדי לטפל בו ולהשקיע בו. זוג זה נקרא "בריכה", והמשנה קובעת כי יש להשאיר את הבריכה הראשונה - שני ולדות ההורים - כדי שההורים לא יעזבו את השובך. שאר הציפורים הבוקעות במשך השנה ניתנות לקונה. במהלך הרגיל מוטלות מדי חודש שתי ביצים נוספות ההופכות לגוזלים, וכשאלו מתבגרות לאחר כמה חודשים הן עצמן מתחילות להטיל. הגמרא מוסיפה שיש להשאיר לא רק את הדור הראשון של הוולדות, אלא אף את הדור הראשון של ה"נכדים", כדי שכל הציפורים יישארו במקומן; ה"נכדים" שייוולדו לאחר מכן עוברים אף הם לקונה. נמצא שהקונה מקבל את כל "הילדים והנכדים" של הציפורים, מלבד הבריכה הראשונה, וזאת כדי שעסק גידול הציפורים לא יגיע לקצו.
ראוי לדייק בלשון: "מפריח" הוא לשון גרימה - להבריח ולהעיף אותם בחזרה. אין להבין זאת כפשוטו, אלא שאין הקונה זכאי לקבלם מלכתחילה: המחזור הראשון של הגוזלים הבוקעים להורים אינו נכלל במכירה כלל.
פירות כוורת:
המקרה הבא הוא אדם המסכם עם חברו לקבל את כל תפוקת הכוורת, כלומר את כל הדבורים היוצאות ממנה כנחיל במהלך אותה שנה. דרכן של כוורות שבעונת הקיץ יוצא מהן נחיל חדש בערך מדי עשרה ימים, ובסך הכול כשבע או שמונה קבוצות. אף כאן ברור שהמוכר לא התכוון למסור את כולן, שאם כן לא תיוותר בידו כוורת מתפקדת בשנה הבאה, ולפיכך הוא זכאי להשאיר לעצמו חלק מהן.
"נוטל שלושה נחילים ומסרס" - שלושת הנחילים הראשונים היוצאים בקיץ הם החשובים והעיקריים, והם עוברים לקונה. מכאן ואילך הם מתחלפים לסירוגין: הנחיל הרביעי נשאר אצל הבעלים המקורי, החמישי עובר לקונה, השישי נשאר אצל הבעלים, השביעי עובר לקונה, וכן הלאה.
חלות דבש:
הדבורים בונות חלות דבש כדי לאחסן בהן, בין היתר, את הדבש. אדם המבקש את הדבש נוטל את חלת הדבש, מרוקן אותה ומחזירה למקומה. אלא שאם ייטול את כל החלות, לא יוכלו הדבורים לשרוד את החורף, ולפיכך שואלת המשנה כמה נכלל במכירה וכמה יש להשאיר. "חלות דבש - מניח שתי חלות" - יש להשאיר שתי חלות דבש כדי שהדבורים תשרודנה את החורף, ושאר החלות עוברות לקונה.
מדוע דבש דבורים כשר, והרי בתחילת המשנה אמרנו שהיוצא מן הטמא - כגון חלב חמור - אינו כשר? הגמרא מביאה שני טעמים:
אין הדבורה מייצרת את הדבש כתוצר גופה וכהפרשה מתוך גופה, אלא הצוף שהיא מכניסה לתוכה הופך לדבש בקיבתה והיא פולטת אותו החוצה, ואין זה דבר שנוצר מגופה ממש.
בגמרא במסכת בכורות מובא שזוהי גזירת הכתוב, ויש על כך לימוד מפסוק.
זיתים לקוץ:
המקרה האחרון עוסק במוכר את ענפי עץ הזית שלו לעצים: הקונה מבקש עצי הסקה, ובעל העץ מסכים למכור לו את ענפיו. אף כאן אין המוכר מעוניין למכור את כל הענפים, שאם כן ימות העץ ולא יצמיח עוד זיתים. "זיתים לקוץ - מניח שתי גרופיות" - עליו להשאיר שני ענפים שיצמיחו עוד זיתים, והשאר נמכרים.
משנה זו, ככל משניות הפרק והפרק הקודם, מבוססת על המשמעות שאדם רגיל היה מצפה לה, וכפי שהבינה המשנה את כוונת המוכר והקונה בארץ ישראל של המאה השנייה והשלישית לספירה, המקום והזמן שבהם נכתבה. בכל זמן ומקום אחר, שבהם מדברים הבריות ומתייחסים לדברים ומצפים להם בצורה שונה, תשתנה ההלכה בהתאם.