בבא בתרא, פרק י', משנה ג'. נושאן של שתי המשניות הבאות הוא מי נדרש לתת את הסכמתו לכתיבת שטר, ומי נושא בתשלום עבורו. המשנה נוקטת שוב במילה "גט" במשמעות של שטר משפטי כללי, כפי שכבר ראינו לעיל.
כל שטר בא לתעד הסכם בין שני צדדים, ולכאורה שני הצדדים אמורים להסכים לכתיבתו בצורה כזו או אחרת. משנתנו מביאה מקרים שבהם די בהסכמתו של אחד הצדדים בלבד, ואילו המשנה הבאה תלמד שיש צורך בהסכמת שני הצדדים. שני כללים מנחים את הסוגיה:
ההסכמה: אם השטר עלול לגרום לאחד הצדדים אובדן זכויות או ממון, נדרשת הסכמתו לכתיבתו. אם אין לו מה להפסיד מעצם קיומו של השטר, אין צורך בהסכמתו.
התשלום: הנהנה העיקרי מן השטר הוא הנושא בתשלום עבורו. בעסקת מכר, מי שמבצע את הקניין - הקונה - נחשב הנהנה העיקרי, ולפיכך הוא המשלם.
מהי "כתיבת שטר":
נקודה זו עלולה להטעות בהבנת המשנה כולה. לכאורה, מה בכך שנכתב שטר? כל אדם יכול לכתוב או להדפיס נייר בביתו. אלא שכוונת המשנה אינה לעצם הכתיבה בידי סופר בלבד, אלא לכך ששני עדים חותמים על השטר ומעניקים לו תוקף. העדים משמשים כמעין נוטריונים המאשרים כי לפנינו שטר כשר, ובכך הופך המסמך לבעל תוקף פוטנציאלי - וממילא לבעל יכולת לגרום נזק.
דוגמה לדבר ניתן לראות בחתונה: כותבים את הכתובה, ממלאים את פרטיה, ושני עדים חותמים עליה - אך הכתובה טרם נמסרה, ולפיכך אין היא כתובה של ממש אלא כתובה הממתינה לצאת אל הפועל. עם זאת, חתימת העדים כבר הפכה אותה למסמך מחייב. כך גם במשניות שלפנינו.
אמנם חתימת העדים על הכתובה אינה מקנה לאישה זכות משפטית לתבוע את מאתיים הזוז אם ימות בעלה, שהרי עדיין לא מסר לה אותה; אך החתימות הן שהופכות אותה לכתובה תקפה, וממילא ניתן למוסרה לידיה. בענייני כתובות נדון במשנה הבאה. הנקודה כאן היא שמדובר בשטרות שחתימת העדים מחיה אותם ומעניקה להם תוקף, ולפיכך, אם השטר עלול לפעול לחובתו של אדם, נדרשת הסכמתו לא רק לפני כתיבת השטר, כלשון המשנה, אלא אף לפני חתימת העדים עליו.
"כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו":
הסופר והעדים רשאים לכתוב את הגט ולחתום עליו אף שהאישה המתגרשת אינה נוכחת ואינה נותנת את הסכמתה. הטעם: לשיטת המשנה, אדם יכול לגרש את אשתו בעל כורחה, ואין צורך בהסכמתה. ממילא אין היא נדרשת להסכים לכתיבת הגט: הבעל כותבו שלא בפניה, ועליו רק למוסרו לידה לאחר שנכתב ונחתם.
"והשובר לאשה":
מותר לכתוב שובר - מעין קבלה - עבור האישה, אף שהבעל אינו יודע על כך ואינו נותן את הסכמתו. הרקע לכך: כאשר האישה מקבלת את גיטה, עליה להציג את שטר הכתובה ולקבל את מאתיים הזוז. היא מוסרת את הכתובה, מקבלת את הכסף, והבעל קורע את השטר, כדי שלא תוכל לתבוע ממנו את הסכום פעם נוספת.
אך מה הדין כאשר אבדה הכתובה? הבעל יטען: "איני נותן לך מאתיים זוז עד שתמסרי לי את הכתובה, שאם לא כן אני חשוף לתביעה". במקרה כזה תכתוב האישה שובר, ובו נאמר כי שולמו לה מאתיים הזוז של כתובתה. כנגד שובר זה יסכים הבעל לשלם אף בלא הכתובה, שכן ישמור את השובר ברשותו, ואם בעוד שנים תימצא הכתובה והאישה תתבע בבית דין, יוכל להוכיח כי כבר פרע.
הואיל והשובר מעיד שהבעל אינו חייב עוד את דמי הכתובה, מי עלול להפסיד מכתיבתו? האישה בלבד. לבעל אין כל נזק מעצם קיומו של המסמך: הגרוע ביותר שיכול לקרות מבחינתו הוא שייאלץ לשלם את הכתובה - ולכך לא יתנגד. לפיכך רשאית האישה שייכתב עבורה שובר ושיחתמו עליו עדים, כדי שיהא שובר תקף וקבלה תקפה, ואין צורך בהסכמת הבעל - "אף על פי שאין בעלה עמה".
"ובלבד שהן מכירין":
זוהי דרישה נפרדת: על הסופר והעדים להכיר את שני הצדדים, את הבעל ואת האישה המתגרשים. הטעם הוא החשש לקנוניה. נניח שהסופר והעדים מכירים את ראובן אך אינם יודעים מה שם אשתו. ראובן מבקש לכתוב גט לאשתו ומוסר ששמה שרה, בעוד שבפועל שם אשתו רחל. כוונתו לסייע לאישה אחרת בעיר ששמה שרה ושם בעלה ראובן, כדי שתוכל להשתמש בגט זה ולהשתחרר מבעלה. מפני תרמית זו אין מתירים לסופר ולעדים לכתוב את השטר אלא אם מכירים הם את האנשים. והוא הדין בשובר, שאף בו ניתן לרמות ולהעמיד בידי אדם שובר שאינו מגיע לו, בסיועה של אישה המשתפת עמו פעולה.
"והבעל נותן שכר":
בשני המקרים, בגט ובשובר, הבעל הוא הנושא בתשלום. בשובר הדבר נובע מן הכלל הרגיל שהנהנה העיקרי הוא המשלם. אולם בגט אין סברה זו שייכת כלל: התורה מחייבת את הבעל לכתוב לאשתו ספר כריתות, ואם אין הוא יכול, ממנה סופר שיעשה זאת בשליחותו (וכזכור, במסכת גיטין עסקנו בהרחבה בדיני השליחות והמינוי ובצורך בציווי מדויק). מאחר שחובת הכנת הגט מוטלת על הבעל, עליו גם לשאת בתשלום, ואין נפקא מינה מיהו הנהנה מן הגט.
"כותבין שטר ללווה אף על פי שאין מלווה עמו":
מותר לכתוב שטר חוב המעיד שהלווה חייב ממון למלווה, והעדים רשאים לחתום עליו, אף שהמלווה אינו נוכח ואינו נותן את הסכמתו. שכן כך מתנהלים הדברים: הלווה מבקש ללוות, והמלווה משיב כי הכסף מזומן בידו, ובלבד שתובא לו הניירת - שטר חוב חתום בעדים - וכנגדה ימסור את הממון. אם מקבל המלווה שטר מאומת שבו נכתב כי פלוני לווה סכום פלוני וחייבו לו, ועדים חתומים עליו, אין לו כל התנגדות לעצם יצירת השטר, אף שטרם נתן את ההלוואה: הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא שיגבה ממון שאינו מגיע לו, ואין בכך הפסד מצדו. לפיכך אין צורך בהסכמתו.
ברם, משנכתב שטר זה, דומה הוא לשטר בנקאי: כל המוצאו יכול למוסרו לאדם ששמו נקוב בו כמלווה, ולכפות על הלווה לשלם פעם שנייה, או לשלם אף שמעולם לא לווה. משום כך מוטל על הלווה לשמור את השטר במקום בטוח עד למסירתו למלווה, בשעה שיקבל בפועל את כספו.
"ואין כותבין למלווה עד שיהא לווה עמו":
אין כותבים שטר הלוואה עבור המלווה, שמא ירמה: ראובן יטען כי שמעון חייב לו מאה דולר, יביא עדים שיחתמו על כך, ובפועל לא לווה שמעון מעולם, ובשטר זה יוכל ראובן לתבוע אותו שלא כדין. לפיכך אין המלווה רשאי לבקש שיחתמו על השטר אלא אם הלווה נוכח באותה שעה לפני העדים והסופר.
"והלווה נותן שכר":
הלווה הוא הנושא בתשלום עבור כתיבת השטר, שכן הוא הנהנה העיקרי. בדרך כלל מדובר בהלוואה ללא ריבית, שהרי התורה אוסרת ריבית, וממילא ברור שהנהנה הוא הלווה. אך אף אם אין הדבר כן - למשל בעסקה שבה מרוויח המלווה עשרה אחוזים - אין בכך שינוי: הנהנה העיקרי הוא הלווה, ועליו לשלם.
"כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו":
במכירת נכס - נדל"ן, למשל חלקת קרקע - זהו השטר שהמוכר מוסר לקונה. מי עלול להתנגד לעצם קיומו של שטר המעיד שהנכס נמכר מן המוכר לקונה? המוכר, שהרי הקונה עלול לרמות, להביא את השטר לבית הדין ולגזול בכך את הנכס. לפיכך אין העדים חותמים על השטר אלא אם בעל הקרקע המקורי נוכח ומסכים לכתיבתו ולחתימתו. לעומת זאת, המוכר רשאי לבקש שייכתב השטר אף בלא ידיעת הקונה והסכמתו, שכן במקרה הגרוע ביותר יעיד השטר שראובן נתן קרקע זו לשמעון - ומה הפסד יש בכך לשמעון?
"והלוקח נותן שכר":
רוכש הנכס הוא הנושא בתשלום. לכאורה יש מקום לתמוה: הרי לפנינו עסקה שנעשתה במשא ומתן; המוכר מקבל ממון, הקונה מקבל נכס, ושניהם מרוצים - ומדוע ייחשב האחד נהנה יותר מחברו? התשובה היא שהעושה את הקניין, המקבל את הדברים והרוכש את הזכויות או את הנכס, הוא הנחשב נהנה עיקרי בעיני התורה. הגמרא אף מביאה פסוק ללמד שמי שעושה את הקניין הוא זה שמקבל. לפיכך, המקבל את הקרקע - הלוקח, הקונה - הוא הנושא בתשלום עבור כתיבת השטר.