אנו ממשיכים במסכת בבא בתרא, פרק ד', משנה ד'. המשנה עוסקת במקרה הדומה לקודמו: אדם המוכר את החצר כולה, שבדרך כלל היו פתוחים אליה מספר בתים, ואינו מגדיר מה נכלל במכירה. השאלה היא מהו אותו "הכל" הנמכר עמה.
"המוכר את החצר, מכר בתים בורות שיחין ומערות":
הבתים כלולים במכירה, שכן בחצר רגילה מצויים בתים, וברי שכוונת המוכר לחלק הבלתי נפרד מן החצר. הוא הדין לבורות, לשיחין ולמערות - מאגרי המים, בין שהם עגולים, ארוכים וצרים או מקורים. בשונה מבית, שאין הכרח שיהיה לו מקור מים פרטי משלו (שהרי בני הבית יכולים לגשת למקור המים המשותף והציבורי של החצר), בחצר רגילה אכן מצוי מקור מים לבני החצר, ולפיכך נמכר בור המים יחד עמה.
"אבל לא את המטלטלין" - הפריטים המיטלטלים שבחצר אינם כלולים במכירה: הרהיטים, המפתח, הדלתות וכיוצא בהם. הללו ניתנים להזזה ואינם חלק מהותי מן הבית או מן החצר.
"בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה - הרי כולן מכורין":
כאשר המוכר מפרש שהוא מוכר את החצר וכל אשר בתוכה, נכללים במכירה כל אותם דברים שראינו במשניות הקודמות, ואף רהיטי הבתים.
מהו ההבדל בין שתי המשניות?
הסברה היא שהעובר מבית לבית נוטל עמו את חפציו, ואף שהובלת מיטה וכיוצא בה כרוכה בטורח, האדם טורח בכך משום שהוא זקוק לה. אך העובר מחצר לחצר עובר לארץ חדשה, למקום חדש ורחוק; הוא עוזב ומתנתק לחלוטין, ואין כל היגיון שייטול עמו את רהיטי הבתים, אלא הוא מותיר אותם מאחוריו.
"בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה":
בין אם מכר את החצר עם תכולתה ובין אם לאו - ואפילו אמר במפורש "וכל מה שבתוכה" - אין המרחץ ובית הבד שבשטח החצר נכללים במכירה. המרחץ הוא בית מרחץ ציבורי או מסחרי, וכן בית הבד הוא מתקן מסחרי. לא בכל חצר מצויים בית מרחץ או בית בד, אלא אלו מתקנים המשמשים לרווח, ובני חצרות רבות מן הסביבה באים להשתמש בהם. משום כך אין הם חלק בלתי נפרד מן החצר: האומר "מוכר אני את חצרי" כולל בכך את הדברים הבסיסיים שהם מגוף החצר, אך מתקנים מסחריים אלו יוצאים מן הכלל, והמוכר שומר על זכויותיו במרחץ ובבית הבד אף לאחר מכירת החצר.
שיטת רבי אליעזר:
לדעת רבי אליעזר, המילה "חצר" מתייחסת לשטח הפתוח - השטח המשותף שלפני הבתים - ולא לבתים עצמם. בפירוש ארטסקרול מדמים זאת למילה האנגלית mall: משמעותה המקורית היא שטח פתוח (כדוגמת ה'מול' בוושינגטון), אך בימינו קניון כולל גם את החנויות שבתוכו, וכשאדם מוכר את הקניון שלו כוונתו לשטחים הפתוחים ולחנויות כאחד. כך סבור תנא קמא: "החצר" כוללת את החצר ואת המבנים שעליה, שהם חלק ממנה. ואילו רבי אליעזר חולק.
"רבי אליעזר אומר: המוכר את החצר לא מכר אלא אווירה של חצר" - אין במכירה אלא חלל האוויר של החצר, כלומר השטח שמחוץ לבתים. הקונה רשאי אפוא להקים שם מתקן מסחרי משלו, בית בד או מרחץ, אך הבתים והמבנים נותרים בידי המוכר ואינם מכורים.
להלכה אין נוקטים כרבי אליעזר, אלא כדעת חכמים ותנא קמא. אך כפי שהזכרנו, הכול תלוי במה שמקובל בכל זמן ומקום, ומאחר שמציאות זו רחוקה ממציאות זמננו, קשה לקבוע מה תהיה ההלכה למעשה - הדבר תלוי באופן שבו מבינים בני אדם ביטויים מעין אלו.