בבא בתרא, פרק ב, משנה ג, עוסקת בהלכות שכנים - כיצד על האדם לנהוג כלפי שכנו בכל הנוגע לגרימת נזק.
"לא יפתח אדם חנות של נחתומים ושל צבעים תחת אוצרו של חברו, ולא רפת בקר":
אסור לאדם לפתוח מאפייה או בית מלאכה כגון מצבעה לצביעת בדים, כאשר בקומה שמעליו נמצא אוצרו של חברו - מחסן לתבואה, לשמן וכדומה. הטעם לכך: מלאכות אלו מייצרות חום ועשן רב, והללו מזיקים למזון המאוחסן בקומה שמעל. מכיוון שבעל האוצר קדם, אין לשכן זכות לפתוח מתחתיו עסק שיפגע במזון המאוחסן שלו.
ראוי לציין את הצד ההפוך של הדין: אם בעל קומת הקרקע כבר הפעיל את המאפייה שלו, ובאותה שעה לא השתמש שכנו שבקומה השנייה בקומתו לאחסון, אין השכן יכול לבוא ולתבוע: "ברצוני להשתמש בביתי לאחסון, ועליך לפנות את המאפייה". אין לו זכות לכך, שכן הקודם בזמן הוא הקובע את המצב הקיים.
"ולא רפת בקר" - אף רפת אין להקים תחת אוצרו של חברו. אמנם החום שהיא מייצרת מועט יותר, ומקורו בריקבון הזבל והתבן, אך העיקר כאן הוא הריח הרע העולה ממנה, המקלקל את המזון שבקומה העליונה בנוסף לחום.
"באמת ביין התירו":
הלשון "באמת" מורה על הלכה שאין חולק עליה. ביין - והכוונה ליין של ארץ ישראל, שמעט חום אינו מזיק לו כלל - התירו לפתוח את המאפייה או את בית הצביעה, שכן החום אינו פוגע בו (ביינות אחרים ייתכן שהחום מזיק). ואף על פי כן, "ולא רפת בקר" - רפת אין להקים, משום שריחה מקלקל אף את יין ארץ ישראל.
פעילות מסחרית בחצר המשותפת:
העיקרון העומד ביסוד ההלכה הבאה הוא כפול:
מותר לאדם להשתמש בשטח המשותף לצרכיו שלו, ואין שכניו יכולים לעכב בעדו.
אין הוא רשאי להכניס אנשים מבחוץ ללא רשות. זכותו לשהות בחצר ולעסוק בענייניו, אך לא להביא לתוכה אחרים המרעישים ומונעים משאר השכנים לישון.
"חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר: איני יכול לישון מקול הנכנס ומקול היוצא":
ראובן מבקש להקים חנות בחצר המשותפת, ושמעון מתנגד. שמעון רשאי למחות ולומר לראובן: איני יכול לישון מחמת הרעש של הנכנסים והיוצאים, שהרי אתה מכניס לקוחות לחצר כדי לקנות את סחורתך. ללקוחות אלו אין כל זכות להיות כאן, והם מרעישים ומפריעים את שנתי. טענה זו לגיטימית בכל שעה משעות היממה - בין אם ברצונו לישון בשתיים בצהריים ובין אם בשתיים בלילה. לפיכך אין לראובן זכות לפתוח ולנהל בחצר חנות המקבלת לקוחות מבחוץ.
"עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק":
לעומת זאת, רשאי ראובן להשתמש בחצר לייצור כלים וסחורות, ואין נפקא מינה במה מדובר - בהלמות פטיש כבד לעיבוד מתכת או בהפעלת ריחיים לטחינת חיטה. אף שהמלאכה רועשת, מותר לו לעשותה, שכן זו חצרו והוא משתמש בה כדרך שימושה. עליו רק ליטול את הסחורה שייצר כנפח או כטוחן, לצאת עמה אל השוק ולמכור שם.
לפיכך "אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן":
"לא מקול הפטיש" - אין שמעון יכול לטעון שרעש הלמות הפטיש מונע ממנו לישון. אין זו טענה קבילה.
"ולא מקול הריחיים" - אף לא מרעש הריחיים הטוחנות, אף שהוא רעש גדול. לראובן זכות לטחון בחצרו, ועל שמעון לחיות עם כך.
"ולא מקול התינוקות" - אף לא מרעשם של תלמידי בית הספר.
דין קול התינוקות שונה במקצת. הרי אמרנו שאין אדם רשאי להכניס אנשים מבחוץ אל החצר, וכאן אנו קובעים ששמעון אינו יכול למחות על כך שהתלמידים, הבאים ללמוד בתלמוד התורה שמנהל ראובן בחצרו, מרעישים בהפסקה. מעיקר הדין, כיוון שהילדים באים מבחוץ, אין להם זכות להיות בחצר; אלא שיש כאן תקנה מיוחדת מדברי חכמים, משום "להגדיל תורה ולהאדירה" - למען לימוד התורה והאדרתה נדרשים מלמדים ונדרשים תלמידים. ואם מלמד מבקש לנהל בית ספר מתוך חצרו, אף שהתלמידים מרעישים, הרי זו בעייתם של שאר השכנים.
ומכאן גם גבולה של ההלכה: כל זאת מפני שמדובר בילדים הלומדים לימודי תורה. אך אם בית הספר נועד ללמד אנשים מקצוע - להיות רואי חשבון או נגרים - חבל מאוד; במקרה כזה אין להם כל זכות להיות שם, ובני החצר יכולים למחות. על תלמוד תורה - אין הם יכולים למחות.
לסיכום: למדנו בשיעור זה את דיני נזקי שכנים: איסור פתיחת מאפייה, מצבעה או רפת תחת אוצרו של חברו מחמת החום, העשן והריח, ואת הכלל שהקודם בזמן קובע; את ההיתר המיוחד ביין של ארץ ישראל, שאין החום מזיקו, ואת האיסור שנותר על רפת מחמת הריח; ואת דיני השימוש בחצר המשותפת - זכותו של אדם לעסוק במלאכתו בחצר אף ברעש, לצד האיסור להכניס אליה אנשים מבחוץ, ותקנת חכמים המתירה קול תינוקות של בית רבן משום "להגדיל תורה ולהאדירה".