בבא בתרא, פרק ב', משנה ב'. אנו ממשיכים לעסוק בהרחקת נזיקין - חובתו של אדם להרחיק מרשותו דברים מסוכנים העלולים להזיק לשכנו. במשנה זו אנו פותחים בענייני אש. יש לזכור כי התנורים שבאותם ימים היו תנורי עצים בעלי אש גלויה.
שיעורי ההרחקה של תנור וכירה:
"לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות" - אין להעמיד תנור אפייה בתוך הבית אלא אם כן יש מעליו חלל פנוי של ארבע אמות (כשישה או שבעה רגל) עד התקרה, כדי שהתקרה לא תעלה באש.
"היה מעמידו בעלייה - עד שיהא תחתיו מעזיבה שלושה טפחים" - כאשר התנור מועמד בקומה השנייה, נדרשת - נוסף על ארבע האמות שמעליו - מעזיבה של שלושה טפחים (כאחד עשר אינץ', כשלושים סנטימטר) של טיח ברצפה שמתחתיו, שכן הקורות התומכות באותה קומה עשויות עץ ועלולות לעלות באש מחומו של התנור.
"ובכירה - טפח" - בכירה, שחומה פחות מזה של תנור, די בטפח אחד (כארבעה אינץ') של טיח מתחתיה כדי להגן על העץ.
שיעורים אלו נוהגים אף אם דר אדם בקומה שמעליו, שהרי אם יעלה הבית באש יימצאו גם הבתים השכנים בסכנה. משום כך, אדם המעמיד תנור שלא כדין - השכנים רשאים למחות, לתובעו לבית דין ולכפות עליו לסלק את התנור מביתו.
"ואם הזיק - משלם מה שהזיק":
אלו הם הכללים לבנייה העומדת בתקן; אולם אף מי שפעל על פי הכללים ובכל זאת פרצה אש בביתו והזיקה לביתו של אחר - חייב לשלם. אף שבנה כדין, עליו לשאת באחריות לנזק שגרם.
רבי שמעון חולק ואומר: "לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם". לדעתו, תכליתם של השיעורים - כמה חלל אוויר וכמה טיח יש להשאיר - היא להגדיר את מידת אחריותו של האדם. משפעל על פי הכללים ובכל זאת פרצה אש, הרי זה בגדר אונס (נסיבות שאינן בשליטתו), שכן נהג באחריות, ולפיכך פטור מלשלם.
הלכה כתנא קמא: הפועל על פי הכללים ובכל זאת הזיק - חייב.
מה ההבדל בין אש שבבית לאש שבשדה?
כבר למדנו בבבא קמא כי המבעיר אש מחוץ לביתו - כגון השורף זבל - חייב להרחיקה שיעורים מסוימים, ואם שמר על המרחק הנדרש, כמעט לכל הדעות ההלכה היא שפטור, משום שהיה זה אונס. אם כן, מדוע כאן חייב אף שפעל על פי הכללים, ואילו שם פטור?
תשובה אחת: כאן מדובר במצב מתמשך - אש הדולקת בביתו של אדם מדי יום, שסיכויה לגרום תקלה גדולים הרבה יותר, ולפיכך נדרשת זהירות יתרה. לעומת זאת, הבערת אש בשדה היא אירוע מזדמן וחד פעמי, לצורך מסוים בלבד, ולכן הדרישות בה נמוכות הרבה יותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי ההרחקה מפני סכנת אש - ארבע אמות חלל מעל התנור, מעזיבה של שלושה טפחים מתחתיו בעלייה וטפח אחד בכירה - וכן את מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון בשאלה אם העמידה בשיעורים פוטרת מתשלומי נזק. ההלכה כתנא קמא, ועמדנו על ההבחנה בין אש קבועה שבבית לאש מזדמנת שבשדה.