בבא בתרא פרק ז', משנה ג'. אנו מתקרבים לסיומו של הפרק ולסיום הדיון בשאלה כיצד מתבצעות מכירות. משנה זו רחבה מקודמותיה: השאלה שהיא באה להשיב עליה היא מה דינו של אדם שאמר שני דברים כמעט בנשימה אחת, כאשר הדבר השני סותר את הראשון. משפט כזה אינו קוהרנטי, והשאלה היא האם מפרשים את כוונתו לפי הלשון הראשונה, לפי הלשון השנייה, או שמא נותרים בספק.
שני אופני המכירה שלמדנו:
"מידה בחבל אני מוכר לך" - מכירה מדויקת, על פי מדידה בחבל.
"הן חסר הן יתר" - מכירה בכמות משוערת, בית כור בקירוב.
המשנה שלנו שואלת: מה הדין כאשר אדם נקט בשתי הלשונות גם יחד ואמר "מידה בחבל אני מוכר לך, הן חסר הן יתר" - כלומר, אני מוכר לך כור של קרקע בדיוק, בערך. איזו מן הלשונות גוברת?
דעת בן ננס:
במשנה מובאת דעה אחת בלבד, דעתו של בן ננס: הדבר השני שאמר האדם בא לחזור בו ולתקן את דבריו הראשונים, ולפיכך הוא מבטל את האמירה הראשונה, ואנו הולכים אחר האמירה השנייה. וזו לשון המשנה: "בטל הן חסר הן יתר מידה בחבל" - משפט שקשה לפסקו, ומשמעותו שהאמירה השנייה, "הן חסר הן יתר", מבטלת את הראשונה, "מידה בחבל".
וכך גם בסדר ההפוך, ללמדנו שאין הדבר תלוי בשאלה אם הלשון מדויקת או מקורבת, אלא בעצם היותה הלשון השנייה: אם אמר תחילה "הן חסר הן יתר" ולאחר מכן "מידה בחבל" - "בטל מידה בחבל הן חסר הן יתר", שוב הדבר השני שנאמר גובר על הראשון, והראשון בטל. אלו דברי בן ננס.
דעת חכמים:
לכאורה כאן מסתיים הדיון, שכן המשנה עוברת לנושא חדש. אולם הגמרא מלמדת שחכמים חולקים על בן ננס וסוברים שאנו מסופקים: אין אנו יודעים אם התכוון האדם לבטל בלשונו השנייה את הלשון הראשונה או לא, ונשארנו בספק.
במקרה זה, כיוון שהמדבר הוא המוכר, הוא זה שקובע למה התכוון בדבריו, ועלינו להאמין לו. הקונה, מנגד, מבקש להוציא ערך נוסף מן המכירה, ועליו מוטל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". כיוון שאיננו יודעים למי להאמין, נאמין למי שאמר את הדברים, שהוא גם המוחזק בקרקע ובנכס - ולפיכך ידו על העליונה.
לדעת חכמים, אפוא, רשאי המוכר לומר למה התכוון, בין למידה מדויקת ובין למידה משוערת, וממילא יבחר בלשון שלטובתו:
אם מכר בית כור והתברר שהשדה עולה כדי 1.01 בית כור, יאמר: התכוונתי לבית כור מדויק, והשארית שמורה לי.
ואם התברר שהשדה עולה כדי 0.99 בית כור, יאמר: התכוונתי לבית כור בקירוב, והמכר קיים כפי שהוא, והקונה מקבל 0.99 בית כור.
כך למדים חכמים, וכך ההלכה - הלכה כחכמים.
מכירה בסימניה ובמצריה:
חלקה השני של המשנה עוסק במקרה חדש. עד כה למדנו שני אופני מכירה של בית כור: מכירה מקורבת ב"הן חסר הן יתר", שבה הסטייה המותרת היא עד אחד מעשרים וארבעה (כארבעה ומשהו אחוזים), ומכירה מדויקת ב"מידה בחבל", שבה נדרשת מדידה מדויקת. כעת מלמדת המשנה אפשרות שלישית: מוכר האומר לקונה שהשדה מסוים ומוגדר, והקונה רואה במו עיניו את גבולותיו - שדה המוקף גדר, או שדה התחום בנהר מדרום, בגדר מצפון, בעץ ממזרח ובסלע ממערב. הקונה רואה בדיוק את מה שהוא מקבל.
במקרה כזה, אם הוסיף המוכר ואמר "והוא בית כור", אנו מתירים סטייה גדולה אף יותר מזו שב"הן חסר הן יתר", שהרי הקונה יודע מה הוא מקבל. כאן חוזרים אנו לכללי אונאה שנלמדו בבבא מציעא, שלפיהם אסור להונות מוכר או קונה בגביית מחיר מופרז או בתשלום חסר, אך ניתן טווח סובלנות של שתות. אף כאן, כשברור לעיני הקונה מה נמכר וניתן לשדה גודל משוער, מותרת סטייה עד כדי שתות - כשישה עשר ומשהו אחוזים - ולא רק החלק העשרים וארבעה.
וזו לשון המשנה: "בסימניו ובמצריו - פחות משתות הגיעו, עד שתות ינכה". "בסימניו" - כשנמכר על פי סימניו, מן העץ שכאן ועד הסלע שכאן; "ובמצריו" - על פי גבולותיו, הרחוב מצד זה והנהר מצד זה. ומשמעות הדברים: אם הפער פחות משתות - המכר קיים; ואם הוא גדול משתות - אין המכר קיים כפי שהוא.
החשבון למעשה:
בית כור הוא מאה ושמונים קב, שכן שישה קבין בסאה ושלושים סאה בכור. השתות הוא שלושים קב, ולפיכך כל עוד השדה נע בין מאה וחמישים למאתיים ועשרה קבין - המכר קיים. אך אם הסטייה גדולה מזו:
אם התברר שיש בשדה מאה ארבעים ותשעה קבין בלבד, הפער עולה על שתות. אם מחיר הקב אלף דולר, שילם הקונה מאה ושמונים אלף דולר, ועל המוכר להחזיר לו שלושים ואחד אלף דולר.
ואם התברר שיש בשדה מאתיים ואחד עשר קבין, שוב חרגנו מן השיעור, והמוכר נוטל בחזרה שלושים ואחד קבין של קרקע, והקונה נשאר עם מאה ושמונים קבין בדיוק.
ולביאור הלשון המורכבת "עד שתות ינכה": כאשר הסטייה גדולה - חמישים אחוז, ארבעים אחוז או שלושים אחוז - יש לתקן את המקח ולהעמידו על הסטנדרט, כל הדרך מטה עד השתות. עד אותה נקודה, וזהו "עד" כשמסתכלים מכיוון זה, "ינכה" - מתקנים את הדברים בניכוי העלות, כדי שהמקח יהיה הוגן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. הראשון - כשנקט המוכר בשתי לשונות סותרות, סובר בן ננס שהלשון השנייה מבטלת את הראשונה, ואילו חכמים סוברים שאנו בספק, וידו של המוכר על העליונה כמוחזק, והלכה כחכמים. השני - שדה הנמכר בסימניו ובמצריו, שהקונה רואה את גבולותיו בעיניו, שיעור הסטייה המותרת בו רחב יותר: לא אחד מעשרים וארבעה אלא שתות, וכל החורג ממנה - מנכים ומתקנים את המקח.