אנו לומדים את המשנה הרביעית שבפרק שביעי במסכת בבא בתרא, האחרונה שבפרק קצר זה. אף משנה זו עוסקת בשאלה כיצד יש לפרש את לשונו של אדם בהסכם מכר, ובה שני מקרים.
המקרה הראשון - "חצי שדה אני מוכר לך":
המשנה פותחת: "האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך" - הצדדים סיכמו את העסקה ועשו קניין, אך לא פירטו בהסכם איזהו החצי הנמכר וכיצד הוא נמדד. אין הדיון נסוב על מיקומו של החצי (הצפוני או הדרומי וכדומה), שהרי לא צוין מקום מסוים, אלא על עצם אופן המדידה, ובו שתי אפשרויות:
מדידה לפי שטח: חמישים אחוז משטח הקרקע.
מדידה לפי שווי: קרקע ששוויה מגיע לכדי מחצית שוויו של השדה כולו, שכן ישנם חלקים בשדה שערכם פחות משום שאינם פוריים או משום שמצויים בהם סלעים.
המשנה מכריעה: "משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו". לדעת הרמב"ם, "משמנין ביניהן" פירושו שעורכים ביניהם שמאות: מעריכים את שוויה של כל הקרקע כפי שהייתה לפני החלוקה, ואם נמצא ששוויה אלפיים, חייב המוכר לתת לקונה קרקע בשווי אלף.
מן הסתם יעבור לידי הקונה למעשה יותר מחמישים אחוז משטח הקרקע. שהרי אילו היה אדם צריך לבחור בין שדה קטן לשדה גדול המניבים יבול שווה, היה מעדיף את הקטן, משום ששדה קטן דורש עבודה מועטת יותר בחרישה, בזריעה ובהשקיה. נמצא ששדה קטן ופורה מבוקש יותר משדה גדול ומניב פחות. אם כן, הקונה יקבל יותר מחמישים אחוז מן הקרקע, אך בדיוק חמישים אחוז מן השווי. זהו חידושו של החלק הראשון במשנה: החלוקה נעשית לפי שווי ולא לפי שטח.
המקרה השני - "חצייה בדרום אני מוכר לך":
אמר לו: "חצייה בדרום אני מוכר לך" - אף כאן ניתן לפרש את דבריו בשני אופנים: חצי מבחינת שטח או חצי מבחינת שווי, ואפשר אף שאין כוונתו לחצי הדרומי כפשוטו אלא לשוויו של החצי הדרומי. על כך אומרת המשנה: "משמין ביניהן ונוטל חצייה בדרום" - תחילה מעריכים את השווי, ולאחר מכן נותנים לקונה את החצי הדרומי.
שיטת הרמב"ם, וכן ההלכה: אף כאן החלוקה נעשית לפי שווי ולא לפי שטח. מעריכים את שוויו של השדה כולו, ונניח שעלה אלפיים, ואז מודדים בחלקו הדרומי של השדה כמה קרקע יש לתת כדי שתגיע לשווי אלף, מחצית השווי, וזהו חלקו של הקונה.
שיטת הברטנורא, שלא להלכה: דינו כדין החלק הראשון של המשנה - מודדים את החצי הדרומי לפי שטח, בודקים מהו שוויו, וזהו הערך שעל המוכר לתת. אלא שרשאי המוכר לתת קרקע זו מכל מקום בשדה, מן הצפון, מן המזרח או מן המערב; אזכור הדרום נועד אך ורק לקביעת הערך.
מקום הגדר והחריצים:
המשנה מוסיפה פרט המשלים את התמונה בעניין חלוקת השדה. כפי שראינו בפרק הראשון, נהגו לחצוץ בין שני חלקי השדה בכותל, כדי שלא יעברו בעלי חיים מחלקו של האחד לחלקו של חברו. כאן אנו למדים שלא הסתפקו בהקמת הכותל, אלא חפרו לצדו שתי תעלות, אחת גדולה ואחת קטנה, שימנעו מבעלי החיים לדלג מעליו.
המוכר מצפה מן הקונה שהחריצים יהיו מצדו שלו, כדי שהבהמות לא יעברו משדה הקונה החדש ויפלשו לשדה המוכר. השאלה היא מי מקצה שטח זה, ועל כך אומרת המשנה: "והוא מקבל עליו מקום הגדר החריץ ובן חריץ" - הקונה מקבל על עצמו את מקום הגדר, את החריץ, הוא התעלה שלצד הגדר, ואת בן חריץ, התעלה הקטנה שלצדה.
ומהם שיעוריהם? המשנה מפרטת: "וכמה הוא חריץ - שישה טפחים, ובן חריץ - שלושה":
החריץ: רוחבו שישה טפחים, כשיעור אמה (עומקו אינו מפורש כאן).
בן חריץ: רוחבו שלושה טפחים.
הרווח שביניהם: טפח אחד המפריד בין השניים, סמוך לכותל.
נמצא שסך הכול מוקצים עשרה טפחים של רווח לצד הכותל.
ובשאלה מי מקצה שטח זה נחלקו הראשונים:
דעת רוב הראשונים: כל השטח מוקצה מן השדה הנקנה, כלומר הקונה מקבל חמישים אחוז מן השדה בניכוי השטח הדרוש להקמת הכותל ולחפירת שני החריצים.
דעת הרשב"ם על הגמרא: מקום הגדר מוקצה מצדו של המוכר, ואילו החריצים מוקצים מצדו של הקונה.
להלכה פוסק המחבר בשולחן ערוך כדעה הראשונה, שהכול בא מן הלוקח, שכן המוכר הוא המוחזק והוא המפרש את דבריו, ולפיכך יכול הוא לחייב את הלוקח להקצות משלו את המקום לכותל ולשני החריצים. הרמ"א פוסק כשיטת הרשב"ם, שמקום הכותל מוקצה מצדו של המוכר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי האומר "חצי שדה אני מוכר לך" - שמים ביניהם וחולקים לפי שווי ולא לפי שטח, ולפיכך יקבל הקונה למעשה יותר ממחצית שטח הקרקע. וכן באומר "חצייה בדרום", שלדעת הרמב"ם וההלכה מודדים בחלק הדרומי כפי שיעור מחצית השווי, ולדעת הברטנורא נקבע השווי בלבד וניתן לתיתו מכל מקום בשדה. עוד למדנו את דין מקום הגדר, החריץ ובן חריץ ושיעוריהם, ואת מחלוקת המחבר והרמ"א בשאלה מצד מי מוקצה מקום הכותל.