בבא בתרא, פרק ג', משנה ג'. משנה זו עוסקת בכמה נושאים, ונעמוד עליהם אחד לאחד. הדין הראשון קובע כי עצם הישיבה בנכס במשך שלוש שנים אינה הופכת אותו לקניינו של היושב בו. שלוש השנים שבהן התגורר אדם בנכס והשתמש בו מבלי שהבעלים המקורי, המרא קמא, ימחה בידו, אינן אלא ראיה מסייעת לטענתו שהוא הבעלים החוקי. אולם חובה עליו לטעון טענה כזו; בלעדיה אין בעצם שהייתו במקום כדי להקנות לו את הנכס, ואין הוא אלא פולש.
וכלשון המשנה: "כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה" - בכל מקרה שבו שהה אדם בנכס שלוש שנים ללא מחאה, אם אין בפיו טענת זכות, כלומר שהוא הבעלים החוקי של הנכס מסיבה כלשהי, אין זו חזקה כלל. שהייתו במקום שלוש שנים, ואפילו שלוש מאות שנה, אינה מועילה במאומה.
כיצד?
חזקה שאין עמה טענה: "אמר לו: מה אתה עושה בתוך שלי? ואמר לו: שלא אמר לי אדם דבר מעולם" - המרא קמא שואל את היושב בשדהו מה מעשיו שם, והלה משיב שאיש לא אמר לו דבר עד כה. אין הוא טוען טענת זכות, אלא רק שלא מחו בו, ואף שחלפו למעלה משלוש שנים. זהו מצב של 'אין חזקה', והמרא קמא יטול את נכסו בחזרה בבית דין, שהרי אין כאן טענה.
חזקה שיש עמה טענה: אם המחזיק בנכס שלוש שנים ויותר טוען "שמכרת לי", "שנתת לי במתנה", "אביך מכר לי" או "אביך נתנה לי במתנה" - כאן מעלה הוא טענה ברורה מדוע הוא זכאי להחזיק בנכס בדין ובצדק, ואף שאין בידו שטר להוכחת טענתו. כיוון שישב שם שלוש שנים - "הרי זו חזקה". שהייתו שלוש שנים בלא שמיחה בו המרא קמא מלמדת שנאמין לו, והמרא קמא הוא שיצטרך להביא ראיה לסתור.
תקנת חכמים ליורשים:
יש כאן חשש: מרא קמא שאינו הגון, היודע שנכסו נמכר לאדם שנפטר והורישו לבניו. הבנים במקרים רבים אינם יודעים את פרטי המכירה המקורית, שכן אין אדם יודע בהכרח את כל מעשי אביו - אולי היו קטנים באותה עת, ואולי לא נתנו דעתם לכך. במצב כזה מבין המרא קמא כי יוכל לבוא אל הבנים לאחר שלוש שנים ולתבוע: מה אתם עושים בנכס שלי? והבנים לא יוכלו להסתפק בטענה שהם יושבים כאן מאז פטירת אביהם וכבר חלפו שלוש שנים, שכן נדרשת מהם טענת זכות - כיצד הגיע הנכס לידיהם - והם אינם יודעים, ונמצאו תקועים.
לפיכך תיקנו חכמים תקנה להגנת יורשי נכסים, המותנית בשני תנאים:
ידוע לנו בוודאות שהאב, המוריש, שהיה בעל הנכס שיורשיו יושבים בו כעת, דר שם לפחות יום אחד.
היורשים יושבים בנכס שלוש שנים ללא מחאה.
בהתקיים תנאים אלו, אף שאין בפיהם טענה ודאית מדוע הם זכאים לנכס, נאמין להם שהם יורשים כדין וזכותם לשבת שם, שהרי שלוש שנים הם כאן ולא הועלה הנושא. זהו דין המשנה: הבא מכוח ירושה אינו נדרש לטענה מבוררת כיצד זכה בנכס, שכן ייתכן שאינו יודע, ונאמן הוא כל עוד אביו דר שם יום אחד לפחות והוא עצמו יושב שם שלוש שנים ללא מחאה.
מי שאין להם חזקה:
חלקה הבא של המשנה הוא כעין משנה חדשה ונושא חדש. ישנם אנשים שאף אם ישבו בנכס שלוש שנים ויותר, בפי המרא קמא טענה מתקבלת על הדעת: ברור שלא מחיתי על שהייתם כאן, שהרי הכול הבינו שמקומם כאן - לא משום שהנכס שלהם, אלא מסיבה אחרת. במצב כזה אין הם יכולים לקנות חזקה מכוח ישיבה של שלוש שנים ללא מחאה, והמשנה מונה אותם:
האומנין: הקבלנים ופועלי הבניין. מדובר בקבלנים שפרויקט הבנייה שלהם נמשך שלוש שנים, ובמהלכן הם בונים את המשק, גרים בו ואוכלים מתוצרתו, או מתגוררים באחוזה בעת שהם בונים אותה. לאחר שלוש שנים, כשיאמר להם המרא קמא לרדת משטחו והם ישיבו שהנכס שלהם וחלפו שלוש שנים בלא מחאה, בידו לומר: ברור שלא מחיתי, שהרי נשכרתם לבנות את ביתי ומקומכם כאן, אך אין בכך כדי להפוך את הנכס לשלכם.
השותפין: מדובר בשותפים בנכס שאין בו דין חלוקה, כלומר נכס קטן מכדי לחלקו, שמבחינה כלכלית ראוי שבעלים אחד ינהל אותו. במקרה כזה אין זה מופרך שהשותפים יעשו תורנות ביניהם: במחזור שמיטה זה, או בשלוש שנים אלו, תשב אתה ותיטול את הפירות, ולאחר מכן נתחלף ואני אעבד את הנכס ואיטול את הרווח. לפיכך יוכל שותף לומר לחברו: לא מחיתי בשלוש השנים האחרונות משום שהותר לך להיות כאן. אילו היה הנכס גדול דיו לחלוקה לשני חצאים, באופן שכל שותף היה נוטל חצי נפרד ויש בכך היגיון כלכלי, לא היינו מקבלים טענה זו.
האריס: אין מדובר באריס שנכנס לקרקע ובעל הבית לא מיחה בו שלוש שנים, שהרי אריס אמור לתת חלק מן היבול ולא לשמור את כולו לעצמו, ומצב כזה אינו מתקבל על הדעת. אך ישנם תרחישים שבהם אריסים יושבים דורות על קרקע בעל הבית ומתקיימת ביניהם מערכת יחסים מתמשכת, ואולי אף משמשים כאפוטרופסים על הקרקע או על הילדים. במקרה כזה, כשיטענו שהם כאן דורות, יוכל בעל הבית לומר: לא מחיתי משום שהתרתי להם להחזיק בכך לחמש שנים כיוון שאיני זקוק לנכס, או משום שיש בינינו מערכת יחסים ארוכת טווח, או שאשוב ונסדיר זאת בעתיד. באריסות רב-דורית וארוכת טווח טענה זו אמינה.
האפוטרופין: נאמן או אפוטרופוס הנמצא במקום כדי לטפל בנכס או בילדים שבנכס. מתקבל על הדעת שיאמר בעל הקרקע: לא מחיתי משום שמקומו היה שם באותן שנים בתור האחראי.
כל אלו אין להם חזקה. עצם ישיבתם במקום שלוש שנים אינה מוכיחה שהם הבעלים האמיתיים ואינה מחזקת את טענתם, ועליהם להביא ראיה שהמקום אכן שייך להם.
שיטת הברטנורא ב'אומנין':
הברטנורא אינו מפרש שהמילה 'אומנין' מתייחסת לקבלנים הבונים נכס ולחזקה על מקרקעין, אלא לבעלי מלאכה, כמשמעות הרגילה של המונח 'אומן'. לשיטתו עוסקת המשנה בעשיית חזקה במטלטלין. הכלל הרגיל הוא שהמחזיק במטלטלין - האוחז בפטיש - חזקה עליו שהוא בעליו, שאם לא כן, מה מעשה הפטיש שלך בידי?
אך כאן מחדשת המשנה, לדעתו, שאם האוחז בפטיש הוא נגר העושה עבודת בנייה בביתו של אחר, ובעל הבית תובע ממנו את הפטיש והלה משיב שהפטיש שלו - אין בעצם אחיזתו בפטיש כדי להועיל, אף אם החזיק בו והשתמש בו שלוש שנים, שכן ייתכן שהבעלים המקורי מסר לו את הפטיש לשימוש. וכמובן שלא ימחה על השימוש בפטיש, שהרי לשם כך נתנו לו, וכך דרכם של אומנים. נמצא שייתכנו כמה אופנים בביאור הרשימות הללו, ואף במטלטלין.
ואף הוא מודה, וכולם מסכימים, שהנושא העיקרי כאן הוא עשיית חזקה בקרקע, והסברה אחת היא: כל שאין למרא קמא סיבה טובה למחות, יוכל לומר שלא מיחה מחמת אותה סיבה, ונשארת חובת הראיה על המחזיק הנוכחי להוכיח שהוא זכאי כדין להישאר בקרקע בשעת מחלוקת.
קרובים שאין להם חזקה זה בנכסי זה:
מכאן עוברת המשנה לעניין חדש. יסוד הדברים הוא שתשובת המחזיק לשאלה היכן שטרו המוכיח שקנה את הנכס - "איש לא מיחה, ולכן איבדתי אותו, עבר זמן רב ולא סברתי שעליי לשומרו" - עומדת רק במקום שהיה מקום לצפות למחאה. לפיכך, בקרובים מן הסוג הזה, או במצבים מן הסוג הזה, שאין ציפייה שימחו, אין זו תשובה תקפה:
"אין לאיש חזקה בנכסי אשתו" - עצם שימושו של הבעל בנכסי אשתו שנים אחדות אינו מוכיח שמכרה לו, שכן כך דרכן של נשים שלא למחות. האישה מכניסה לנישואין שני סוגי נכסים: 'נכסי צאן ברזל', הניתנים לבעל בתמורה לסכום קבוע והרי הם רכושו, ואין זה נושא משנתנו; ו'נכסי מלוג', שהקרן שייכת לאישה ואילו הבעל רשאי להשתמש בהם, לגבות את דמי השכירות ולאסוף את התוצרת בעת נישואיהם - ואף בזה אין חידוש. מקרה המשנה הוא שהבעל התנה במפורש, בכתובה או במקום אחר, שאינו נוטל את יבול שדה אשתו ואינו גובה את שכר דירתה, והיא תשמור זאת לעצמה להוצאותיה. לימים החל הבעל להשתמש בדירה, לגבות את שכרה או לאסוף את היבול, וטוען שהיא מכרה לו, שאם לא כן מדוע לא מחתה כל השנים בניגוד להסכם? על כך אומרת הגמרא: אף שאכן חורג הוא מן ההסכם ונוטל את שלה, מכל מקום נשואים הם, ומסתבר שהאישה לא רצתה לעורר מדנים ולפגוע בשלום הבית והעלימה עין. לפיכך אין באי-מחאתה ראיה.
"ולא לאישה חזקה בנכסי בעלה" - אישה האוספת את היבול מנכסי בעלה אינה קונה בכך חזקה. הבעל חייב בפרנסת אשתו, ומובן מאליו שהיא נהנית מנכסיו וחיה מהם, ובזה אין שאלה. החידוש הוא שאף אם אמר לה במפורש שתיטול את כל הוצאות מחייתה משדה א' ואילו שדה ב' תניח - ולאחר מכן אספה את יבול שדה ב' - אין בכך ראיה שמכר לה אותו. ייתכן שהעלים עין, או שחזר בו מדעתו, וכיוון שחייב הוא במזונותיה, פרנס אותה משדה ב'. לפיכך אין באיסוף היבול שנים רבות כדי להוכיח שנתן לה את השדה.
"ולא לאב בנכסי הבן, ולא לבן בנכסי האב" - כשאחד סמוך על שולחן חברו, האב מפרנס את בנו או הבן את אביו, כל אחד מהם משמש כעין אפוטרופוס ושומר עבור השני. בני גר בבית והוא שקצר את השדה בחמש השנים האחרונות - אין בכך כל תעלומה: השדה שלי והוא בני, ופשוט עושה את מלאכתי. לפיכך אם נפטר האב ושאר האחים תובעים את חלקם בשדה, לא יוכל הבן לטעון שקצר את השדה חמש שנים ואיש לא מחה, ומכאן שהשדה שלו. טענה זו אינה עומדת.
אולם אם לא היה הבן סמוך על שולחן אביו, אלא עמד ברשות עצמו ואינו גר בבית - הרי זו חזקה. אין דרכו של אדם להניח לבנו לקצור את יבולו על פני שאר האחים, אלא אם כן השדה אכן שלו, ולפיכך במקרה כזה טענתו תקפה.
"במה דברים אמורים" - חזקה כמעשה קניין:
"במה דברים אמורים" - מתי חלים כל הכללים הללו, שלפיהם אנו מבררים אם שלוש השנים מוכיחות ותומכות בטענה אם לאו? "במחזיק" - במקרה שאדם כבר יושב בנכס, והשאלה היא כמה זמן ישב שם והאם הייתה מחאה. מכאן עוברת המשנה לעניין שהיה יכול להיות משנה חדשה, ויש בכך מקום לבלבול.
כפי שהוזכר בהקדמה לפרק, למילה 'חזקה' משמעויות אחדות. עד כה נקטנו בה במובן של חזקת בעלות, וכעת אנו עוברים למובן נוסף: 'חזקה לקניין', היינו מעשה הקניין המחיל את העברת הבעלות. במטלטלין קונים בהגבהה; בקרקעות, לאחר שנעשתה גמירות דעת בין הצדדים - "אמכור לך את שדותיי או את דירותיי במאה דולר" - מתי הופך הנכס לשלך? רק בשעה שאתה עושה את מעשה הקניין המחיל את ההעברה: בכסף, בשטר, או בחזקה. כאן 'חזקה' משמעה מעשה קנייני המראה שהנכס שלי, כגון השבחת הנכס או הקמת גדר סביבו, שהרי אין אדם מקים גדר סביב נכס שאינו שלו. בעניין זה מונה המשנה כמה מקרים:
"בנותן מתנה" - העברת בעלות בדרך של נתינת מתנה.
"והאחין שחלקו" - שני אחים המחלקים ביניהם נכס, כגון שירשו שדה גדול וחילקוהו לשני חצאים.
"והמחזיק בנכסי הגר" - הגר נחשב מבחינה הלכתית כקטן שנולד, וילדים שנולדו לו קודם גיורו אינם יורשיו על פי תורה; רק ילדים שנולדו לאחר שהתגייר יורשים אותו. לפיכך גר שאין לו משפחה ולא נולדו לו ילדים לאחר גיורו, אין לו יורשים כדין, וכשנפטר הופך כל עיזבונו להפקר, וכל הקודם זוכה. והתופס את הנכס ועושה בו מעשה קניין, המראה על ידי חזקה שהנכס שלו, הוא שיהיה הבעלים.
"נעל וגדר ופרץ":
בכל המקרים הללו ניתן לעשות מעשה המורה על בעלות, ואלו הדוגמאות שמונה המשנה: "נעל" - התקנת דלת הננעלת; "וגדר" - הקמת גדר סביב הנכס; "ופרץ" - הרחבת נקודת גישה המקילה על הכניסה לבניין, כגון שער צר שהורחב או סורגים צפופים שהורווחו. בכל אלו נוצר הבדל איכותי ביכולת לתפקד בנכס ולהשתמש בו. "כל שהוא" - בכל שיעור שהוא, ואין נפקא מינה עד כמה השיפור קטן, ובלבד שיוצר שינוי איכותי בנגישות הנכס או בהגנה עליו. אז "הרי זו חזקה", מעשה קניין תקף המחיל את העברת הבעלות.
לחיבור שני חלקי המשנה: בחלק הקודם למדנו שאין חזקה מבעל לאשתו ומאב לבנו. אך ברור שאם מוכר האב לבנו או נותן לו במתנה ואומר לו לבנות גדר סביב הנכס, מעשה קניין זה תקף.
נקודה אחרונה בעניין המילה 'נעל'. משמעותה המילולית היא נעילה בעלמא, כנעילת הדלת. הברטנורא, ההולך כאן בעקבות הרשב"ם - שכן רש"י עזבנו במסכת זו והרשב"ם הוא המפרש את הגמרא בהמשכה - מבאר שעצם נעילת הדלת במפתח אינה נחשבת מעשה קניין כלל, אלא מעשה מצווה. הרואה דלת של חברו פתוחה, כרואה מי שהשאיר את המפתח ברכבו או את האורות דולקים, מקיים מצוות השבת אבידה ומצילו מהפסד. נעילת הדלת היא אפוא חובה, ואינה מוכיחה שהנכס שלך אלא שעשית טובה לחברך. לפיכך 'נעל' משמעו התקנת דלת חדשה הנועלת את הנכס, וכיוצא בזה.
אחרים חולקים על כך. תוספות מבאר שעצם נעילת הדלת בפועל מראה שאתה בעל הבית החדש כאן ולפיכך נעלת אותה, והרי זה מעשה קניין המועיל ועושה חזקה.