בבא בתרא, פרק ג', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי כאשר נחלקים המרא קמא, הבעלים המקוריים המוחזקים של הנכס, והמחזיק היושב בנכס בפועל, בשאלה למי שייכת הקרקע - חובת ההוכחה מוטלת על המחזיק, ועליו להוכיח בשטר קנייה שרכש את הנכס כדין. אולם אם אכל את פירות הקרקע במשך שלוש שנים תמימות, כלומר השתמש בנכס שלוש שנים מלאות, והמרא קמא לא מחה ולא הודיע לו שהוא מערער על ישיבתו שם - הגלגל מתהפך. מעתה נאמן המחזיק לטעון: "עברו יותר משלוש שנים, השטר אבד ממני; ואם היה מערער על בעלותי, היה עליו למחות. היכן היה עד עתה?" - וחובת ההוכחה עוברת אל המרא קמא.
ואולם כל זה אמור רק כאשר יכול היה המרא קמא לדעת שהמחזיק יושב בקרקעו, ויכול היה למחות באופן שלכל הפחות שמועת המחאה תגיע לאוזני המחזיק, כדי שיבין כי עתיד להתעורר ערעור על הבעלות ועליו לשמור את שטרו. משנתנו מלמדת אפוא שאם אין תנועה בדרכים המאפשרת העברת מסרים ממקום המחזיק אל מקום המרא קמא, אין הכלל חל, שכן המרא קמא לא ידע בהכרח על הדבר, ואף אם מחה - לא היה בידו להביא את מחאתו לידיעת המחזיק.
המשנה מניחה כי כך היה המצב בזמן כתיבתה: ארץ ישראל נחלקה לאזורים שונים, והתנועה בין אזור לאזור לא הייתה תדירה. משאין שיירות המעבירות מידע בין שני האזורים, והמחזיק שרוי באזור אחד והמערער באזור אחר, אין דין שלוש השנים חל, שכן המידע אינו זורם בין הצדדים.
"שלוש ארצות לחזקה":
לעניין קביעת החזקה שתוארה במשנה הקודמת, חילקה המשנה את ארץ ישראל לשלושה אזורים:
יהודה - החלק הדרומי של ארץ ישראל.
עבר הירדן - כפשוטו, מעבר לירדן, החלק המזרחי.
הגליל - החלק הצפוני.
מאחר שלא הייתה תנועה סדירה ביניהם ולא עברה תקשורת מאזור לאזור, עלול המחזיק שלא לדעת על מחאתו של המרא קמא, וכן להפך. לפיכך שנינו: "היה ביהודה והחזיק בגליל" - המרא קמא נמצא בדרום, ביהודה, והמחזיק יושב בנכס שבצפון, בגליל, או להפך, שהמרא קמא בגליל והנכס מוחזק בדרום - אף אם ישב המחזיק שלוש שנים תמימות, אין זו חזקה, משום שהמידע לא יכול היה לעבור, עד שיהיו שניהם, המרא קמא והמחזיק, באותו אזור. מובן מאליו שבימינו, בעידן הטלפון והאינטרנט, אין נידון זה רלוונטי.
שיטת רבי יהודה:
בחלקה השני של המשנה חולק רבי יהודה בשני עניינים: הן על שיעור שלוש השנים שנאמר במשנה הקודמת, והן על הכלל שהמידע אינו עובר מאזור לאזור.
ראשית, טוען רבי יהודה כי טעמם של חכמים בקביעת שלוש שנים אינו נעוץ באכילת פירות שלוש שנים ללא מחאה. אין זה עניין כלל, אלא טעם אחר לגמרי: אדם רגיל לא היה יושב בשקט אפילו עונה אחת ורואה אחר גר בביתו או בחוותו בלא למחות. לפי סברה זו היה די בשנה אחת. אלא שלעיתים מצוי המרא קמא בקצה העולם, כביכול, ולמידע נדרש זמן רב לעבור את המרחק.
המשנה נוקטת בנקודה הרחוקה ביותר מארץ ישראל שהייתה מוכרת בזמנה: אספמיא, חצי האי האיברי שבספרד ופורטוגל, הרחק במערב. מדובר במסע של יותר מחמשת אלפים קילומטרים, למעלה משלושת אלפים מייל - מרחק עצום. לפיכך אומר רבי יהודה, שמאחר שייתכן מצב שבו המרא קמא באספמיא והמחזיק בארץ ישראל, נדרשות שלוש שנים להשלמת התהליך.
כאן ראוי לעמוד על נקודה חשובה: מחאתו של המרא קמא, כפי שעולה מכל המשנה, אינה צריכה להיאמר ישירות באוזני המחזיק. די בכך שימנה שני אנשים ויודיע להם: "יש היושב בשדי אי שם בארץ ישראל, ואתם עדיי שאיני מקבל זאת. גזלן הוא היושב שם וגזלן הוא האוכל, ובכוונתי למצות את מלוא זכויותיי המשפטיות כשאוכל". וזה די והותר, שכן שני אלה יספרו לחבריהם, וכלל נקוט בידי הגמרא: "חברך חברא אית ליה" - לכל אדם יש חבר, והחבר מספר לחברו, והשמועה מתפשטת. הדבר הרי שערורייה גדולה, שאדם פולש לשדה חברו, ולפיכך תגיע השמועה לאוזני המחזיק בסופו של דבר, שהמרא קמא מערער על זכותו לשבת שם.
ואלו דברי המשנה: "לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא, ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת". כלומר, כלל שלוש השנים נאמר רק למקרה שבו המרא קמא רחוק מאוד, כגון בספרד, ופירוט השנים כך הוא:
"ויחזיק שנה" - המחזיק תופס חזקה בקרקע ומנצל אותה ללא רשות במשך שנה.
"וילכו ויודיעוהו שנה" - שנה נוספת עד שתגיע השמועה אל המרא קמא שבאספמיא.
"ויבוא לשנה אחרת" - שנה שלמה נוספת עד שתשוב מחאתו ותגיע אל המחזיק.
לאמיתו של דבר, אילו היה המרחק בין הצדדים קצר יותר, היה התהליך נמשך פחות משלוש שנים. אלא שחכמים לא רצו לחלק בין שיעורים שונים, ולפיכך קבעו שלוש שנים כשיעור אחיד. מכל מקום, לדעת רבי יהודה, כאשר שניהם באותה העיר, די בעונה אחת כדי שיבסס המחזיק את מעמדו כבעלים המוחזק.
ובעניין השני חולק רבי יהודה על עצם החלוקה לשלוש ארצות, שהיא עיקר חידושה של משנתנו. לדבריו, אף אם אין שיירות מרובות העוברות מן הצפון לדרום ואין תנועה תדירה, שמועות עוברות ואנשים נעים ממקום למקום מפעם לפעם. אלא אם כן חוצצת בין האזורים חומת ברזל, סופה של השמועה להגיע. ולכן, אפילו כשהמרא קמא רחוק עד מאוד, באספמיא, "חברא חברא אית ליה", והשמועה מתפשטת, שהרי שערורייה היא וחדשות הן. נמצא שלדעתו המידע עובר, והכלל עומד בתוקפו: משעברו שלוש שנים, חובת ההוכחה מוטלת על המרא קמא, אף אם רחוקים הם זה מזה.
לסיכום: ההלכה נפסקה כתנא קמא, הן במשנה הקודמת והן במשנה זו, ודעתו של רבי יהודה נדחית. הכלל הוא אפוא שלוש שנים תמימות בכל סוגי הנכסים הללו - שלוש שנים שלמות מיום ליום, כדי שיבסס המחזיק את עצמו כבעלים המוחזק.