בבא בתרא, פרק א', משנה ב'. המשנה ממשיכה לעסוק בחלוקת השטח ובהקמת כתלים בין שכנים, אלא שכאן אין המדובר בהיזק ראייה ובפרטיות, כי אם בכותל שנועד למנוע עין הרע - מצב שבו אדם מתבונן בחלקת שכנו ומקנא במה שמתרחש בה.
ההקשר הוא בניית כותל סביב גינה, היינו חלקת ירק. החשש הוא שהשכן יביט בירקות ויאמר: "ראו כמה יפה גדלים החצילים שלו", ובכך יזיק בעין הרע. אין זה מנהגם של הכול, אך אף אין הדבר מופרך: במקומות רבים היה מקובל לבנות כותל סביב חלקת הירק, כדי שלא יציץ השכן פנימה ויגרום להיזק זה.
"וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור - מחייבין אותו":
אותו עיקרון של חלוקת השטח והקצאת המשאבים לבניית כותל חל אף כאן. במקום שנהגו בו לגדור את הגינה, דרישתם של השכנים היא בגדר הסביר - בני אדם סבירים מבקשים כותל, כדי שלא תהיינה עיניים זרות המציצות פנימה. לפיכך "מחייבין אותו": שכן אחד כופה על חברו להקצות מחצית מן הקרקע, ולשאת במחצית ההוצאות, לשם בניית הכותל סביב חלקות הירק של שניהם.
"אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדור":
בקעה משמעה בדרך כלל עמק, אך כאן הכוונה למקום שמגדלים בו תבואה, כלומר שדה, בניגוד לגינת הירק. כוונת המשנה היא, שזהו סוג המקום שבו אין דרכם של בני אדם לעמוד על בניית כותל סביב שדה התבואה. גדר להרחקת החיות היא עניין אחד, אך כותל של ממש, בגובה ארבע אמות, אינו דבר רגיל שם. לפיכך "אין מחייבין אותו", ואין בידי אדם לכפות על שכנו לשאת במחצית עלות הכותל סביב שדהו.
תוספות מבארים את ההבדל שבין גינת הירק לשדה התבואה:
בגינה: הגידולים צומחים לאורך כל השנה - אם אין זה החציל, הרי אלו העגבניות או המלפפונים, וכן הלאה. הפירות מצויים תמיד לעיני הרואים.
בבקעה: ברוב ימות השנה אין בשדה דבר בשל, אלא כחודש אחד בשנה שבו התבואה עומדת בחוץ ומעוררת את קנאת השכן. פרק זמן זה אינו מספיק כדי להצדיק את העלות העצומה של בניית כותל גבוה סביב שדה גדול.
הרוצה לגדור בבקעה:
אף שאין בידו לכפות על שכנו לשאת במחצית העלות, הרשות בידו לבנות בעצמו, ובלבד שינהג בשני אלה:
"כונס לתוך שלו ובונה" - עליו להיכנס מעט לתוך שטחו, כך שהכותל כולו עומד בחלקתו בלבד, בלא לחצות את קו הגבול ובלא לפלוש כלל לשטח שכנו.
"ועושה חזית מבחוץ" - עליו לעשות סימן היכר, ריבוע של טיח כאמה על אמה, בצדו החיצון של הכותל, הוא הצד הפונה אל השכן. סימן זה מוכיח שהכותל שלו, שהרי הוצב במקום שהכול רואים אותו.
מדוע דווקא בצדו של השכן ולא בצדו שלו? משום שאם השכן אינו רואה את הנעשה, יוכל הבונה לעשות את החזית בדיעבד בלא ידיעתו, ולטעון שהכותל כולו שלו אף במקרה ששניהם השתתפו בהוצאות. אך כאשר הסימן נעשה בצדו של השכן בלבד, ברור לכול שהוא זה שעשאו ושנטל על עצמו את מלוא העלות. ואין חוששים שמא יקלף השכן את הטיח, שכן עדיין יישארו סימנים ממה שנותר שם, והכול יידעו שרמאי הוא.
"לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים שלו" - הבונה נוטל את כל האבנים לצורך חומרי בניין, ואת כל המקום שתחת הכותל, ואין הוא חולק דבר עם שכנו, שהרי הוכיח בחזית שהכול שלו.
"אם עשו מדעתן":
ומה הדין כאשר שני השכנים מסכימים ביניהם לבנות כותל בין שדות התבואה שלהם? במקרה זה "בונין את הכותל באמצע" - חוזרים לדין בניית הכותל על הגבול, וכל אחד תורם מחצית מן השטח. "ועושין חזית מכאן ומכאן" - עושים חזית משני צדי הכותל, כדי שיהיה לכל אחד סימן המעיד שנשא במחצית העלות.
"לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם" - לא משנה לאיזה כיוון נפלו האבנים, שכן יש כאן אנן סהדי: מאחר ששניהם עשו חזית משני הצדדים, המאשרת ששניהם שילמו בשווה על בניית הכותל, מחייבים אותם לחלוק בשווה את המקום ואת חומרי הבניין.
לסיכום: במשנה זו למדנו על כותל הנבנה למניעת עין הרע. בגינה, שגידוליה מצויים כל השנה, מקום שנהגו לגדור - כופין את השכן להשתתף בקרקע ובהוצאות. בבקעה, שאין תבואתה עומדת אלא זמן מועט בשנה, מקום שנהגו שלא לגדור - אין מחייבין; והרוצה לבנות כונס לתוך שלו ועושה חזית מבחוץ, ולפיכך המקום והאבנים שלו בלבד. ואילו כשעשו מדעת שניהם, בונים באמצע ועושים חזית מכאן ומכאן, ולפיכך המקום והאבנים של שניהם.