אנו פותחים כעת במסכת בבא בתרא. כפי שהוזכר, במקורה הייתה מסכת נזיקין מסכת אחת בת שלושים פרקים, שחולקה לשלושה חלקים שווים בני עשרה פרקים כל אחד. בבא בתרא היא החלק השלישי והאחרון, ומשום כך אנו ממשיכים במידה מסוימת מן הנקודה שבה עצרנו בסוף בבא מציעא.
נושאי המסכת - סקירת הפרקים:
נושאה המרכזי של בבא בתרא הוא דיני ממונות, ובעיקר נכסי דלא ניידי (נדל"ן). ואלו נושאי הפרקים:
פרק ראשון - ההלכות החלות על חלוקת רכוש, בין שותפים ובין שכנים.
פרק שני - ההגבלות הנוגעות לגרימת נזק לרכושו של השכן.
פרק שלישי - דיני חזקה, העוסקים בדרך כלל במחלוקת על בעלות בנכס. הכלל הידוע הוא "המוציא מחברו עליו הראיה": מי שמבקש להוציא חפץ מידיו של אחר, חובת ההוכחה מוטלת עליו, והמוחזק - המחזיק פיזית בחפץ - זכאי להשאירו ברשותו אלא אם כן יביא הזולת ראיה משכנעת. אולם בקרקעות הדין שונה, וישנם כללים אחרים המגדירים מיהו המוחזק ומיהו בעל הסטטוס קוו הזכאי להשאיר את הנכס בידיו בלא ראיה.
פרק רביעי - דיני מכירת נכסים ואופן פעולתם.
פרקים חמישי ושישי - המשך דיני מכירה, ובהם מכירת קרקעות ומיטלטלין.
פרק שביעי - חזרה לדיני מכירת נכסים.
פרקים שמיני ותשיעי - דיני ירושה.
פרק עשירי - דיני שטרות וחוזים בהלכה, החותם את המסכת כולה ואף את התמונה הרחבה של סדר נזיקין.
משנה א' - זכות הפרטיות:
הפרק הראשון עוסק בחלוקה, ונושאה של משנה א' הוא הפרטיות. לאדם עומדת זכות לפרטיות; ביתו נועד להעניק לו שני דברים יסודיים: ביטחון ופרטיות. בזמן חז"ל נעשה חלק ניכר מן העבודה מחוץ לבית, בשטח משותף שלפני הבתים המכונה החצר. לפיכך רשאי אדם לומר לשכנו שאין הוא חש בנוח, ולבקש שתיבנה מחיצה שתפריד ביניהם כדי שלא יוכל האחר להתבונן במעשיו. במשנה ה' נדון ביכולתו של שכן לכפות על חברו להשתתף בבניית כותל כזה.
המשנה פותחת: "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר". שני שכנים השותפים בחצר ומבקשים לחלקה - ומדובר בחצר שאינה גדולה במיוחד. אילו הייתה החצר גדולה דיה, כך שכל אחד מן השכנים היה מקבל שטח של ארבע על ארבע אמות לפחות שבו יוכל לבשל ולהכין את צרכיו, היה כל שכן יכול לכפות על חברו לעשות מחיצה בפועל. אך כאשר השטח המשותף קטן משמונה על ארבע אמות, הריהו קטן מכדי לחלקו, אלא אם כן הסכימו הצדדים. משנתנו נוקטת "שרצו" - כלומר הסכימו לחלק, ולפיכך בונים יחדיו.
לשון המשנה "לעשות מחיצה" אינה מתפרשת כאן כמחיצה במובנה הרגיל. משמעות המילה כאן היא חלוקה - לחלק את החצר לשני חצאים שווים, כך שכל אחד יזכה בפרטיות המבוקשת. מחיצה הלכתית די לה בגובה עשרה טפחים, כגובה המותניים בקירוב, אך גובה כזה אינו מעניק פרטיות. הכותל שבו עוסקת משנתנו אינו מחיצה הלכתית, אלא קיר המפריד בין שני החצאים בגובה ארבע אמות - גובהו של אדם ממוצע, כך שעיני האנשים נמצאות מתחת לקצה הקיר, ובאופן זה זוכה כל שכן בפרטיות שביקש.
משהסכימו שני השכנים לחלק את חצרם הקטנה בקיר שבאמצע - "בונין את הכותל באמצע". ההלכה היא שחובה לבנות את הכותל באמצע, כלומר ששני השכנים משתתפים בשווה בבנייתו: הן בעלויות החומרים, הן בהקצאת הקרקע. כל אחד נותן מחצית משטח הקרקע הנדרש לבניית הכותל.
הדין כן אף אם שטח החזית של שכן אחד גדול פי שניים משל חברו. אף אם לפני החלוקה הייתה דירתו של האחד כפולה בגודלה, ולכאורה שימושו בחזית כפול - למשל, שני פתחים היוצאים אל החצר לעומת פתח אחד לשכנו - אין הדבר משנה. משעה שחילקו, וכיוון ששניהם מפיקים תועלת שווה מן הפרטיות שהכותל מעניק, עליהם לשאת בעלותו ולהקצות את מקומו בשווה, מחצה על מחצה, ולא באופן יחסי למידת שימושם בשאר החצר.
"מקום שנהגו לבנות גוויל, גזית, כפיסין, לבנים - בונין":
אם המנהג הוא לבנות בחומר בנייה מסוים, יכול השכן לכפות על חברו לבנות כמנהג המקום. במשנה מנויים ארבעה חומרים, והכלל היסודי הוא שככל שאיכות הבנייה גבוהה יותר, כך נדרש פחות מקום, ונגרע פחות משטח החצר הקטנה:
גוויל - אבנים המונחות זו על זו, שאינן מעובדות כלל. קצוותיהן מחוספסים ולפיכך הן דורשות מקום רב: רוחב שישה טפחים.
גזית - אבנים מסותתות, שקצוותיהן חלקים יותר וניתן לצמצמן זו לזו: חמישה טפחים.
כפיסין - חצאי לבנים, כעין בלוקים: ארבעה טפחים.
לבנים - לבנים שלמות: שלושה טפחים בלבד.
ואם תשאלו: כיצד ייתכן שלבנה שלמה די לה בשלושה טפחים ואילו שני חצאים דורשים ארבעה? התשובה היא שבשני חצאי לבנים יש צורך בטיט לחברם זה לזה, והטיט תופס אף הוא טפח.
לפיכך מסכמת המשנה: "הכל כמנהג המדינה" - הכול הולך אחר המנהג הרווח. אם המנהג המקובל הוא שלא לבנות כותל כלל, אלא לעשות גדר כלונסאות, או אפילו גדר קנים העשויה מענפי דקל וכיוצא בזה - זהו כל מה שניתן לכפות על השכן.
חלוקת המקום לפי סוגי החומרים:
"בגוויל - זה נותן שלושה טפחים וזה נותן שלושה טפחים" - כל אחד משני השכנים נותן שלושה טפחים, ובסך הכול שישה.
"בגזית - זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה" - האבנים מסותתות וקצוותיהן חלקים, וכל אחד נותן שניים וחצי טפחים.
"בכפיסין - זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים" - בחצאי לבנים נותן כל אחד שני טפחים.
"בלבנים - זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה" - כל אחד נותן טפח וחצי, ובסך הכול שלושה.
ומכאן: "לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם". כיוון שזהו הכלל, שכל אחד נותן מחצית מן החומרים ומחצית מן המקום, הרי שאם נפל הכותל ובאים לבנותו מחדש, יודעים הם שהמקום שעליו עמד הוקצה בשווה בין שניהם, וגם האבנים - בבואם לחלק את ההריסות - מתחלקות מחצה על מחצה בין שני השותפים.
החידוש שבדבר נעוץ בכלל שהוזכר בהקדמה: בדרך כלל, כאשר אדם מוחזק פיזית בחפץ כגון לבנה, הדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", והשני לא יוכל לקבל את לבניו בחזרה בלא ראיה - וממילא אין בידו ראיה מה שייך למי. אלא שכיוון שהכלל הוא שעל שני השכנים להקצות את המקום ולשאת בעלויות בשווה, מחצה על מחצה, אומר בית הדין כי בידו להעיד כביכול על כך - מה שמכונה בלשון חז"ל 'אנן סהדי' - ולפיכך מחצית הלבנים שייכת לשכן, אף שכולן מונחות בחצרו של האחד.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על מקומה של בבא בתרא כחלק השלישי של מסכת נזיקין ועל סדר נושאי עשרת פרקיה, ולמדנו את משנה א' העוסקת בזכות הפרטיות: שותפים שהסכימו לחלק את חצרם בונים את הכותל באמצע, ונושאים בשווה בקרקע ובעלות, אף אם שטח חזיתו של האחד כפול. עוד עמדנו על ארבעת חומרי הבנייה ורוחבם, על הכלל "הכל כמנהג המדינה", ועל הדין שאם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם, מכוח 'אנן סהדי' שהחלוקה נעשתה מחצה על מחצה.