בבא בתרא, פרק ו', משנה ב'. נמשיך לעסוק במכירתם של דברים שונים, בבקרת האיכות ובציפיות הסבירות שבין המוכר ללוקח.
"המוכר פירות לחבירו - הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה":
"פירות" בלשון המשנה הם תוצרת חקלאית, וכרגיל הכוונה לתבואה - חיטה, שעורה וכיוצא בהן. הציפייה היא שיחד עם הגרעינים תסופק גם פסולת. "טינופת" פירושה המילולי לכלוך, אך כאן הכוונה לכל תערובת זרה: אדמה, שבלולים, חלקיקים ושברים - שהרי התבואה באה מן הקרקע. לפיכך מקובל שבכל סאה יימצא רובע (רובע הקב) של טינופת. שישה קבים בסאה, ונמצא שאחד מעשרים וארבעה - כארבעה אחוזים מן הכמות שסופקה - עשוי להיות פסולת ושיירים.
כל עוד שיעור הפסולת עומד בגבול זה או פחות ממנו, אין ללוקח טענה, וזהו חלק מן העסקה. מובן שהדברים תלויים בזמן ובמקום: כיום, הרוכש גרגרי שעורה באריזת ואקום אינו מצפה למצוא בה פסולת בשיעור כזה, ואילו בתקופת המשנה זו הייתה המציאות.
אך אם נמצאה פסולת יתרה על השיעור, רשאי הלוקח לטעון שרימוהו. חז"ל חוששים שמאחר שאין זה מצוי, הדבר מלמד בבירור כי המוכר הוסיף פסולת בכוונה או הניח לה להתערב, ונמצא שהוא גובה תשלום על משקל הפסולת בלא לספק תמורה. לפיכך, משעברה הכמות את השיעור של אחד מעשרים וארבעה, זכאי הלוקח לנפות את כל הפסולת. לדוגמה: אדם שקנה עשרים וארבעה ליטראות חיטה וקיבל עשרים ושתיים ליטראות חיטה ושתיים של פסולת, חוזר אל המוכר ותובע ממנו את השתיים החסרות. כלומר, משעבר השיעור, על המוכר לספק את הכמות המלאה בלא ניכוי כלל, אף לא אותם ארבעה אחוזים.
ראוי להדגיש שאין זה מקרה של מקח טעות. הקונה חיטים וסופקו לו שעורים, או שקנה חיטים מסוג א' וקיבל מסוג ב', רשאי להחזירן ולומר: לא זה היה ההסכם, סוכם על סוג א' וסוכם על חיטים, ואילו סופקו שעורים. אך כאן סופק בדיוק מה שסוכם עליו, והחיסרון הוא בכמות בלבד - ציפה לעשרים וארבע וקיבל עשרים ושתיים. במקרה כזה בידו לדרוש את השלמת החסר או החזר על התשלום העודף, ואחד משני אלה חייב להתקיים.
תאנים:
התאנים נגועות מטבען, ולפיכך הקונה תאנים "מקבל עליו עשר מתולעות למאה" - עשרה אחוזים מן התאנים צפויים להיות מתולעים ולהיזרק. זו הציפייה המקובלת, וזהו חלק מן העסקה. יתר על שיעור זה - רשאי הלוקח לטעון שסופקה לו סחורה פגומה ולדרוש פיצוי; פחות מכך או בשיעור זה עצמו - אין לו טענה.
מרתף של יין:
הקונה יין ממרתף היין של חברו "מקבל עליו עשר קוססות למאה" - עשרה אחוזים יהיו קוססים. "קוססות" פירושו שהיין מתחיל להתקלקל: טעמו עדיין תקין, אך נודף ממנו ריח של חומץ. עדיין לא החמיץ, אך הוא בדרכו להחמיץ.
הגמרא מבארת כי בזמן המשנה שימש היין לשתי מטרות:
לשתייה: את יין השתייה שותים בתוך יום או יומיים, וממילא אף אם עתיד היה להתקלקל, הרי שותים אותו קודם לכן.
לבישול: בניגוד למקובל בימינו, דווקא היין המשובח יועד לתבשיל, שכן תפקידו להעניק טעם טוב. נותנים ממנו מעט בכל תבשיל, ולכן עליו להישמר לתקופה ארוכה ולהשתמר באיכותו. ואם ריחו רע, מה טעם להוסיפו לתבשיל כדי לשפר את טעמו?
מקרה המשנה הוא שהלוקח לא ציין כלל שהוא מבקש יין לבישול, אלא ביקש יין סתם. לפיכך יכול המוכר לומר לו - בדומה למשנה הקודמת - שמכר לו יין לשתייה ולא לבישול, ולשתייה מיידית היה היין ראוי בהחלט; איש לא התחייב שיישמר לאורך זמן. במשנה הבאה, בעזרת השם, נראה כמה זמן נחשב לפרק הזמן שבו מצופה מן היין להחזיק מעמד.
עוד מדגישה המשנה שהלוקח קיבל עליו "מרתף של יין" - מקום אחסון מסוים, ובו קבוצת יין מסוימת. משהסכימו הצדדים על אותו מרתף מסוים, והלוקח לא פירש שהוא קונה יין לבישול, הכמות המקובלת היא עשרה למאה שהחלו להחמיץ ועדיין לא החמיצו לגמרי: ראויים הם לשתייה, אך טעמם וריחם אינם משובחים, ואינם מתאימים לבישול משום שלא יחזיקו מעמד לאורך זמן.
מכאן לשני מקרים שונים:
מכר לו את כל הקנקנים שבמרתף: אם אמר המוכר שהוא מוכר את כל הקנקנים והחביות שבמרתף היין הזה, והלוקח הסכים - אפילו נעשו כולם חומץ גמור, המקח קיים, שהרי הסכימו על מרתף היין המסוים הזה, ואין מקום לחשבון של עשרה אחוזים.
ביקש יין לתבשיל: אם אמר הלוקח שהוא זקוק ליין לתבשיל, כוונתו ליין באיכות גבוהה, עמיד ובעל ריח טוב. לפיכך יכול הוא לומר שנצרכו לו עשר חביות או מאה חביות, וכולן לתבשיל כפי שסוכם, וכל חבית שנמצאה קוססת - מחזירה ומקבל החזר כספי או חבית חלופית.
קנקנים בשרון:
הקנקנים הם כדי חרס לאחסון נוזלים. המשנה עוסקת ברוכש קנקנים הבאים מאזור השרון. נחלקו הראשונים אם "שרון" מתייחס לכל עמק שבארץ ישראל או לעמק מסוים בארץ ישראל, אך הנקודה היא שהחימר של אזור השרון נחות, וכלי החרס הנעשים ממנו נחותים אף הם. לפיכך על הקונה לדעת שכלי חרס המיוצרים באזור השרון אינם משובחים, ו"מקבל עליו עשר פיטסיות למאה" - עליו לקחת בחשבון שעשרה מתוך מאה לא יהיו מן המשובחים.
מהן אותן פיטסיות? ראשית, מראיהן תקין - וזה עיקר. יתר על כן, אין הן סדוקות ואינן דולפות, שאם לא כן לא היו שימושיות כלל, ומי חפץ בחבית דולפת? כלי כזה אינו תקין, ומחזירים אותו. אלא שאם לא נצרף הכלי בכבשן כראוי, יהיה בולע. אף אם ניסו לזגגו מבפנים, אם לא נעשתה המלאכה כדבעי, יבלע הכלי מן היין המאוחסן בתוכו, וכמות היין תלך ותפחת עם הזמן. אלו הן הפיטסיות שלא נצרפו כראוי. הרוכש מאזור השרון צריך לדעת שכעשרה אחוזים מן הכלים לא יהיו צרופים היטב ויהיו בולעים מעט - אין הם כלים מסוג א', אך הם סבירים מבחינה שימושית ואף מבחינה אסתטית.
לסיכום: משנה זו קובעת את הציפיות המקובלות בכל מכירה: ברובע טינופת לסאה בתבואה, בעשר מתולעות למאה בתאנים, בעשר קוססות למאה במרתף יין, ובעשר פיטסיות למאה בקנקני השרון. עד לשיעור זה אין ללוקח טענה, שכן זהו חלק מן העסקה; ומעבר לו, עליו לקבל את מלוא הכמות או פיצוי כנגד החסר.