בבא בתרא, פרק ו', משנה א'. שלוש המשניות הבאות עוסקות בקניית סחורות ובעמידה בציפיותיו הסבירות של הקונה. משנתנו עוסקת במכירת זרעים.
זרעים כגון גרעיני חיטה או שעורה משמשים לשני שימושים: אפשר לבשלם ולאוכלם, ואפשר לזורעם בגינה או בשדה כדי לגדל מהם צמחים חדשים. בתקופת המשנה היה הדבר נפוץ ביותר, ואנשים גידלו שעורה בחצר האחורית ובשדה. נמצא שהקונה שעורה, שעועית, אפונה או תבואה, עשוי לרכשן לאכילה או לזריעה.
מלשון המשנה משמע שאין נפקא מינה איזה מן השימושים שכיח יותר. הנקודה היא שכל אותם זרעים, תבואות ודגנים, אף שהם ראויים לאכילה, אין הכרח שיצליחו לנבוט. השאלה העומדת לפנינו: אדם שקנה תבואה או קטניות ולא פירש שברצונו לזורען בשדהו, וזרעם והם לא נבטו - ואין זה מחמת מניעת גשמים או סיבה חיצונית אחרת, שהרי שדה שכנו ואף שאר חלקי שדהו כן נבטו - הרי מוכח שהמוכר סיפק לו זרעים פגומים. האם רשאי הקונה לתבוע את כספו בחזרה?
לשון המשנה:
"המוכר פירות לחבירו ולא צמחו" - ראובן מכר לשמעון זרעים הראויים לאכילה, ושמעון זרעם בחצרו והם לא צמחו.
"אפילו זרע פשתן" - ואפילו מדובר בזרעי פשתן.
"אינו חייב באחריותן" - אין זו אחריותו של ראובן לפצות את שמעון על הזרעים שלא צמחו, שכן בידו לומר: לא הודעת לי שברצונך לזורעם, והמצרכים שסיפקתי לך היו ראויים לאכילה לכל דבר.
טענת המוכר היא: ביקשת חיטה, והנחתי שכוונתך לאוכלה, ולפיכך סיפקתי לך חיטה למאכל; לא ביקשת חיטה העומדת לנביטה.
מדוע נקטה המשנה "אפילו זרע פשתן":
אף שזרעי פשתן ראויים לאכילה ואפשר להפיק מהם שמן, ברוב המקרים הקונה זרעי פשתן מתכוון לגדל מהם צמחי פשתן ולייצר בסופו של דבר סיבים ובד. זהו השימוש הרגיל, ורובם המוחלט של הקונים אינם מתכוונים לאכלם אלא לזורעם. אף על פי כן קובעת המשנה שכיוון שהקונה לא פירש את כוונתו בשעת המקח, רשאי המוכר לומר: הנחתי שברצונך את זרעי הפשתן לאכילה או להפקת שמן, ואין בידך לתבוע ממני החזר כספי.
החידוש: אין הולכים אחר הרוב בדיני ממונות:
כלל הוא בידינו, שכאשר אין ודאות כיצד לנהוג הולכים אחר הרוב, וכך הדבר בענייני איסור והיתר. המוצא מאכל ואינו יודע אם הוא כשר, עליו להכריע לפי הרוב: אם רוב המאפיות, האטליזים או בתי הייצור כשרים - מותר באכילה, ואם לאו - אסור.
אולם בדיני ממונות ובתביעות כספיות הדין שונה, שכן כאן הכלל הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה". שמעון המבקש להוציא כסף מראובן, עליו מוטל נטל ההוכחה שאכן נמכרה לו סחורה פגומה.
ואם יטען שמעון: הרי תשעים ותשעה מתוך מאה הקונים זרעי פשתן אינם מתכוונים לאוכלם אלא לזורעם, ומדוע הנחת שאני מן היוצאים מן הכלל? - אין בכך ראיה. אף שרוב האנשים אינם נוהגים כך, יש שנוהגים כן, ובידי ראובן לומר: הנחתי שאתה נמנה עמהם, וקיומו של רוב אינו מעלה ואינו מוריד. זהו חידושה של המשנה: הרוב אינו קובע ואינו מכריע כראיה להוצאת ממון מחבירו.
"זרעוני גינה שאינן נאכלין":
המשנה ממשיכה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר". ככל הנראה אין כאן מחלוקת כלל, ורבן שמעון בן גמליאל הוא התנא של המשנה כולה, אף שהדברים נשמעים כדברי חולק.
מדובר בזרעים המיועדים לזריעה בלבד, כגון הנזרעים בערוגת ירק, שאין דרכם להיאכל כלל. הרוצה לשתול ערוגת עגבניות קונה זרעי עגבניות, ואין אדם קונה זרעי עגבניות לאכילה. משום כך, אין באפשרות המוכר לטעון שסבר כי הקונה מבקשם למאכל, שהרי אינם ראויים למאכל.
לפיכך, בזרעוני גינה - "שאינן נאכלין", שאינם ראויים לאכילה - "חייב באחריותן": מוטלת על המוכר אחריות לפצות את הקונה אם הזרעים שסיפק לא נבטו מחמת פגם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה שהאשם תלוי בקונה, שלא השקה כראוי וכיוצא בזה; אך כאשר אין הדבר כן, ואכן היו הזרעים פגומים או בחזקת פגומים, חייב המוכר לפצות את הקונה במלואו ולהשיב לו את עלות הזרעים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המוכר זרעים הראויים לאכילה, והקונה זרעם ולא צמחו, פטור מאחריות, שכן הקונה לא פירש שברצונו לזורעם - ואפילו בזרע פשתן, שרוב הקונים אותו מתכוונים לזריעה. החידוש הוא שאין הולכים אחר הרוב להוצאת ממון, מפני הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה". לעומת זאת, בזרעוני גינה שאינם נאכלים כלל, שאין למוכר טענת אכילה, חייב הוא באחריותם ובהשבת דמיהם.
במשניות הבאות נמשיך לעסוק בקניית סחורות ובציפיותיו הסבירות של הקונה.