אנו לומדים את המשנה השנייה בפרק התשיעי במסכת בבא בתרא. נושאה של המשנה סובב סביב הטומטום. משמעות המילה 'טומטום' היא מכוסה או סתום, והיא מתייחסת לאדם שנולד כשאיבריו המוצנעים מכוסים במעין קרום, באופן שאי אפשר לקבוע אם זכר הוא או נקבה.
שתי שיטות במעמדו של הטומטום:
שיטת חכמים - הם התנא קמא במשנתנו, וכמותם נפסקה ההלכה. לשיטתם הטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה, ואיננו יודעים למי מהם הוא שייך. מכיוון שבמשנתנו יריבו בנים ובנות על זכויות בעיזבון, יחול הכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי" - מצב של ספק אינו יכול להוציא ממון ממצב של ודאי. וכיוצא בו הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה": הטומטום אינו יכול להוציא ממון או זכות כלכלית, שכן הוא מוגדר כספק, אולי בן ואולי בת.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל - שיטה זו משתקפת בחלקה השני של המשנה, אף שאין לכך ציון מפורש, שכן חלק זה הוא מדברי תנא אחר. לשיטתו הטומטום אינו זכר ואינו נקבה, אלא קטגוריה נפרדת לחלוטין, מין בפני עצמו. אין כאן ספק אלא ודאי: לא זכר ולא נקבה. אין ההלכה כשיטה זו, אך נראה כיצד הדברים מובאים בהמשך המשנה.
"הניח בנים ובנות וטומטום":
אדם נפטר והניח אחריו חמישה ילדים: שני בנים, שתי בנות והטומטום. כיצד נחלק את העיזבון? נקבע שהטומטום מפסיד משני הכיוונים. מצד אחד, לבנים יש היתרון שהם היורשים ומוציאים את הבנות מן הירושה. מצד שני, לבנות יש יתרון שלמדנו עליו זה עתה במשנה הקודמת: אם אין די כסף לכולם, מוחזק העיזבון בראש ובראשונה כדי לפרנס את הבנות עד שיגיעו לגיל בגרות, שתים עשרה וחצי, או עד שיינשאו, ורק לאחר מכן עובר שאר העיזבון לבנים בירושה.
"בזמן שנכסים מרובין" - כשיש שפע נכסים לחלוקה, "הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות". הבנים אומרים לו: שמא בת אתה, ואיננו יודעים, ולפיכך הרי אתה עם הבנות. כלומר, מזונות תוכל לקבל עד גיל שתים עשרה וחצי, אך אינך מן היורשים. במקרה כזה יתחלק העיזבון לשניים בין שני הבנים בלבד, ולא לשלושה או לחמישה חלקים.
"נכסים מועטין" - כשאין די לחלק לכולם, למשל דירה אחת שממנה אמורים להתפרנס חמשת הילדים, והם עוברים לגור אצל דודם ובית הדין נוטל את הדירה להשכירה. מן הכסף המתקבל "הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים": הבנות, או האפוטרופוס הפועל מטעמן, יטענו בבית הדין שמא בן הוא, ולפיכך אין לו זכות לגבות מדמי השכירות המיועדים לפרנס את הבנות עד שיינשאו או יגיעו לבגרות. נמצא שהטומטום ייאלץ, כאחיו, לחזר על הפתחים.
ראוי להוסיף כי אם יש די כסף לפרנס גם את הבנות וגם את הטומטום, בוודאי שגם הוא יקבל מזונות עד גיל שתים עשרה וחצי, שהרי אין הדבר בא על חשבון הבנות. אין מצבו גרוע מזה.
מתנת שכיב מרע לעובר:
חלקה הבא של המשנה עוסק אף הוא בטומטום, ומוסיף יסוד חדש. למדנו בפרק הקודם על מושג ה'שכיב מרע', אדם הנוטה למות. ישנה תקנת חכמים שלפיה חוששים שאם יצטער השכיב מרע או יהיה מודאג מכך שלא הסדיר את ענייניו הכספיים, יביא הצער והלחץ לפטירתו המוקדמת, חס ושלום. לפיכך קבעו חכמים שהצהרתו של השכיב מרע בכל הנוגע לחלוקת נכסיו מחייבת, כאילו עשה קניין פורמלי ממש.
כאן מבקשת המשנה לחדש חידוש נוסף. בדרך כלל כל קניין דורש שני צדדים, ואם אחד הצדדים אינו קיים בחיים, אין צד שני, ולפיכך אין כל דרך להקנות דבר למי שעדיין לא נולד. אף על פי כן אומרת משנתנו שהשכיב מרע יכול לתת מתנה בדיבור לטובת העובר שלו, ומתנתו מחייבת. זהו חידושה של המשנה: אף דבר זה כלול בתקנת חכמים, שכן קרבה מיוחדת יש לאדם בלבו אל עוברו, ואם לא יוכל לדאוג לו כרצונו יצטער צער גדול, ויוביל הדבר לתוצאות שאיננו רוצים בהן.
וכך אומרת המשנה: "האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה" - אדם על ערש דווי אומר שאם תלד אשתו המעוברת בן, יקבל הבן מנה, שהם מאה זוז. "ילדה זכר נוטל מנה" - אם נולד בן, מקבל הוא את מאה הזוז כפי שנאמר, מפני שכך קבעו רבנן. וכן אם אמר "נקבה מאתיים", שאם תלד אשתו בת תקבל מאתיים זוז, אזי "ילדה נקבה נוטלת מאתיים" - הבת מקבלת את מאתיים הזוז, מאותו הטעם עצמו.
המשנה בחרה דווקא בדוגמאות אלו כדי להראות שדרך ארץ ודבר רגיל הוא שאדם נותן לבתו יותר מאשר לבנו: בבת מבקשים למנוע מצב שתגיע לעוני ותיאלץ לחזר על הפתחים מתוך ייאוש, ולכן טבעי לוודא שידאגו לה אף יותר ממה שמקבל הבן.
"וילדה זכר ונקבה":
אמר השכיב מרע "אם זכר מנה, אם נקבה מאתיים", ונתברר שנולדו תאומים שאינם זהים, בן ובת. אומרת המשנה: "זכר נוטל מנה, ונקבה נוטלת מאתיים". לכאורה אין כאן חידוש גדול, ובוודאי לאור מה שנאמר בשורות הקודמות. אך החידוש הוא שאף על פי שנקט בלשונו מבחינה דקדוקית "אם זכר... אם נקבה", לשון המרמזת על ילד אחד בלבד, ולא ציפה כלל לשניים - ניתן היה לחשוב בטעות שבמקרה של תאומים לא יקבלו שניהם. אין הדבר כן. כוונתו מובנת: הבן, בין אם אחד ובין אם שניים, יקבל מנה, והבת, בין אם אחת ובין אם שתיים, תקבל מאתיים.
"ילדה טומטום אינו נוטל":
אמר שהבנים נוטלים מנה והבנות מאתיים, ונולד טומטום - אינו נוטל כלום. זוהי שוב שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, שאינה מתיישבת עם חלקה הראשון של המשנה. לפי החלק הראשון, שהוא שיטת חכמים וההלכה, הטומטום הוא ספק בן ספק בת, וכיוון שאיננו יודעים אם מגיעים לו מנה או מאתיים, יודעים אנו לכל הפחות שמגיעים לו מנה, שהרי "ממה נפשך" - כיצד שלא נביט בדבר, מאה זוז מגיעים לו, ולפיכך יטול הטומטום מנה.
אולם רבן שמעון בן גמליאל, המדבר בחלק זה של המשנה, סובר שהטומטום הוא מין, קטגוריה שונה לחלוטין, ואינו לא בן ולא בת. הנותן לא התייחס כלל למקרה של מי שאינו בן ואינו בת, ולפיכך אין הטומטום זכאי לא למנה ולא למאתיים, ואינו נוטל כלום. ואין ההלכה כמותו.
"אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול":
אם אמר הבעל שכל מה שתלד אשתו יטול, בין מנה ובין מאתיים ובין כל מתנה שיאמר, אזי אם ילדה טומטום - נוטל הטומטום את המתנה. החידוש הוא שניתן היה לחשוב בטעות שאין זה רצונו ושלא התכוון לטומטום, ומי בכלל היה נותן דעתו על טומטום. אף על פי כן, הטומטום נכלל בדבריו.
"אם אין שם יורש אלא הוא - יורש את הכל":
אפילו לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, אם אין יורש אחר מלבד הטומטום, יורש הוא את הכל. כלומר, כשאין לטומטום אחים ואחיות, נוטל הוא את העיזבון כולו. ולכאורה יש לתמוה: וכי מי עוד יירש, והלוא בנו הוא? אלא שהפסוק העוסק בירושה מדבר במקרה של בן או בת, והטומטום, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אינו לא זה ולא זה. התשובה היא שאף על פי כן הוא יורש, שכן ממשיך הפסוק ואומר: "הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" - הקרוב ביותר מן המשפחה הוא היורש. ולפיכך, אף שאין הוא בן ואינו בת, עדיין הוא קרוב המשפחה הקרוב ביותר, בהיותו ילדו וצאצאו של הנפטר, והטומטום יירש את הכל.
וכך הדין גם אם אין מדובר בבנו: למשל, אדם שאין לו ילדים ויש לו אח יחיד שהוא טומטום - כיוון שאין לו ילדים, אחיו הטומטום הוא היורש, ואף לדעת רבן שמעון בן גמליאל.
לסיכום: ההלכה נפסקה כדעת תנא קמא, הם חכמים, שהטומטום הוא ספק ולא יוכל לרשת לפני הבנים, ונמצא כביכול מפסיד משני הצדדים - אך אין הוא מין בפני עצמו.