בבא בתרא, פרק ט', משנה א'. הפרק ממשיך לעסוק בענייני ירושה, וכאן נבאר בהרחבה נושא שכבר נידון כמה פעמים בקצרה: תקנת חכמים בעניין מזונות הבנות מן העיזבון.
תקנה זו קובעת כי לבנות עומדת זכות קדימה על נכסי העיזבון, וכי יש לזון אותן תחילה. התקנה חלה על בנות שמתקיימים בהן שני תנאים:
קטנות - שטרם מלאו להן שתים עשרה שנה ומחצה.
שאינן נשואות - בנות שנישאו אינן בכלל התקנה.
לפיכך, כאשר אין די בעיזבון לפרנס את כולם, בית דין מתערב, תופס את הנכסים ודואג לניהולם כראוי, כדי שיפרנסו את הבנות הקטנות - והאחים הגדולים אינם מקבלים דבר. משנישאות הבנות או משהגיעו לגיל שתים עשרה וחצי, פוסקים מזונותיהן מן העיזבון, והנותר עובר לבנים על פי דיני הירושה.
טעם התקנה:
הטעם הוא שלא יצטרכו הבנות הקטנות לחזר על הפתחים. דבר זה מביך ומכביד עליהן הרבה יותר מאשר על הבנים, ואין רצון חכמים שיארע כן בשום פנים. משום כך הבנות ניזונות מן העיזבון תחילה, לפני אחיהן.
ראוי לציין כבר עתה נקודה חשובה להלכה למעשה: חכמים שיעבדו לצורך מזונות אלו את נכסי הדלא ניידי בלבד - קרקעות ומבנים - ולא, למשל, חשבונות עובר ושב. עוד נשוב לכך בסוף המשנה.
לשון המשנה:
"מי שמת והניח בנים ובנות" - אדם שנפטר והניח אחריו בנים ובנות.
"בזמן שהנכסים מרובין - הבנים יירשו והבנות יזונו" - כאשר יש די לכולם, למשל אדם שהניח עשר דירות, עוברות הדירות לבנים בירושה, ועליהם לדאוג שיהיה בשכר הדירה כדי לפרנס את אחיותיהם: מזון, ביגוד, מדור, טיפול רפואי וכל צרכיהן.
"נכסים מועטין - הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים" - כאשר אין די לכולם, ואין בעיזבון אלא דירה אחת לפרנסת ארבעה ילדים, מתפרנסות הבנות משכר הדירה. בית דין גובה את דמי השכירות ומפרנס אותן באמצעות אפוטרופוס. ואילו הבנים, שאין להם ממה להתפרנס, נאלצים לחזר על הפתחים - שכן משאין ברירה, מוטב שיקבצו נדבות הבנים ולא הבנות.
קושיית אדמון:
אדמון, תנא במשנתנו, מקשה: הרי הבנים הם היורשים ולא הבנות, וידם על העליונה. כיצד ייתכן שדווקא הם ייגרעו, עד שהבנות נוטלות את הכל והבנים אינם נוטלים דבר? לכל הפחות היה ראוי שיזכו ליחס שווה - שהרי הדירה עתידה להיות שלהם - ושיתחלק שכר הדירה לארבעה חלקים, בדומה למה שהתבאר במשנה הקודמת שכאשר יש בנות בלבד מתחלקים המזונות ביניהן בשווה. וזוהי לשונו: "בשביל שאני זכר הפסדתי?" - וכי משום שאני זכר אצא נפסד?
רבן גמליאל מסכים לטענתו ומחזק את דבריו. אולם להלכה אין פוסקים לא כאדמון ולא כרבן גמליאל, אלא כתנא קמא: הבנות ניזונות בראש ובראשונה, ומשהגיעו לגיל שתים עשרה וחצי או משנישאו - עובר הנותר מן העיזבון לבנים על פי דיני הירושה.
הלכה למעשה:
אף שחכמים שיעבדו למזונות את הקרקעות בלבד, תיקנו הגאונים שלאחר הגמרא ששעבודים וחלוקות חלים במידה שווה על נכסי דלא ניידי ועל מטלטלין. אלא שמאחר שזו תקנה מאוחרת, והתקנה המקורית לא שיעבדה מטלטלין, נמצא שבמטלטלין ההלכה תואמת בפועל את דעת אדמון. ולמעשה:
בקרקע: אם כל העיזבון הוא דירה, בית דין משכירים אותה, ודמי השכירות ניתנים לבנות הקטנות בלבד, ואין הבנים נוטלים דבר עד שיגדלו הבנות או יינשאו.
במטלטלין: אם הנותר הוא חשבון עובר ושב או תיק מניות המחלק דיבידנדים וכיוצא בזה, כל הילדים ניזונים בשווה - הבנות כבנים. הבנות מקבלות מזונות עד גיל שתים עשרה וחצי או עד נישואיהן, ומאותו שלב פוסקים מזונותיהן ושאר הנכסים עוברים כולם לבנים על פי דיני הירושה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את תקנת חכמים שהבנות הקטנות שאינן נשואות ניזונות מן העיזבון תחילה, כדי שלא יחזרו על הפתחים. בנכסים מרובים הבנים יורשים והבנות ניזונות; בנכסים מועטים הבנות ניזונות והבנים מחזרים על הפתחים. אדמון חלק וטען "בשביל שאני זכר הפסדתי", ורבן גמליאל חיזק את דבריו, אך ההלכה כתנא קמא. למעשה, בקרקעות נוהגת התקנה המקורית ובמטלטלין, מכוח תקנת הגאונים, מתחלקים המזונות בין כל הילדים בשווה.